מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", הציבור הישראלי חווה קשיים בתחומים שונים, אחד מהם, זה שלא מדברים עליו בדרך כלל, הוא תחום הזוגיות. מאז ה-7.10 יש עלייה חדה במקרי גירושין בכל הארץ, בדגש על העוטף והצפון. "ללא ספק המלחמה הביאה איתה הרבה התמודדויות הקשורות לתא הזוגי והמשפחתי, ומרגישים את זה ביומיום במרכז החוסן", אומר נדב פרץ, מנהל מרכז חוסן בשער הנגב בעוטף עזה, "יש עלייה בפניות לטיפולים זוגיים ומשפחתיים, והיקף ההחלטות המשפחתיות והזוגיות שצריך לקבל בתקופה הזו עלתה משמעותית".

ואכן בשנת 2024 התגרשו 11,542 זוגות לעומת 10,838 ב- 2023, ומספר התיקים שנפתחו בבתי הדין הרבניים בשנת 2024 עומד על 113,179 לעומת 102,901 בשנה שלפני כן. "אם לפני תחילת המלחמה היו סביב שלוש פניות בשבוע, היום יש לנו שבע פניות בכל יום", אומרת עו"ד שגית ארגמן-הוט, מומחית בדיני משפחה. "בחודשים הראשונים זה לא היה כמעט אבל אחר כך לא מפסיקים להתגרש. גירושין זה תהליך ארוך שכולל כמה שלבים, היו זוגות שחשבו לעשות את זה שנתיים קדימה, אבל המלחמה גרמה להם לעשות את זה יותר מהר. יש אנשים שבן או בת הזוג במילואים למשל, והם מבינים שיותר טוב להם לבד", היא מוסיפה, "עם זאת זוגות שהיו יציבים מאוד דווקא הגדילו את המשפחה מתחילת המלחמה".

"לא מעט קונפליקטים נוצרו בעקבות המלחמה. מילואמניקים מתקשרים ואומרים לי 'אני חודשים לא בבית, מרגיש שאני לא מתגעגע'. או נשים שאומרות 'יותר קל לי'. יש כל מיני סיבות לפרידות. זו מלחמה ארוכה, אנשים על הקצה. בעיקר בצפון ובדרום הם זוגות היו מפונים, חיו בחדר קטן במלון יחד עם הילדים, בלי אינטימיות, זה מאוד מרחיק. אחרי שנה או שנה וחצי במלון, היחסים כבר במצב רעוע מאוד. הם עוד לא התחילו לטפל בטראומה כי לא היו בבית ובשגרת החיים הרגילים, וכבר צריכים להתרגל מחדש לחיים על הגבול שהם מתוחים מאוד. בעוטף למשל, בחלק מהמקרים, הלחץ, הפחד והחרדה, מכניסים ממד נוסף אל תוך מערכת היחסים. כשאחד מהצדדים לא מביע את הפחד או החרדה והצד השני כן, נוצר פער בין הצדדים".

העניין הכלכלי גם הוא טריגר וגורם לגירושין, היא אומרת. "אם בני הזוג רצו להשכיר את ביתם שעל הגבול ולשכור בית אחר רחוק יותר, והם לא מוצאים שוכר שיגור באזור לחימה, הם נכנסים למצב כלכלי שלא מאפשר להם לעבור". כמו כן, לדבריה, יש זוגות שנפרדים על רקע אי הסכמה של צד אחד לחזור לחיים על הגבול.

"לא הגענו להסכמה ונאלצנו להיפרד"

"כל המשפחה רצתה לחזור, הילדים והבעל", אומרת ש', שגרה באחד הקיבוצים בעוטף הקרובים מאוד לגבול, "אחרי שנה במלון כל מה שהם רצו זה את החברים שלהם ואת החדר שלהם. לא עניין אותם כלום. אני לעומת זאת, הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור, איך אפשר לחזור? אין אמון בצבא, בהנהגה, בכלום! ובכלל המלחמה לא הסתיימה, כל הזמן יש ניסיונות חדירה והקיבוצים שחזרו פשוט עומדים חשופים מול הסכנות. שלא נדבר על הטראומה. לא הייתי מסוגלת לחשוב על לחזור בשלב הזה אם בכלל. לא הגענו להסכמה ונאלצנו להיפרד. עוד לא מדברים על גירושין, אבל זה המצב".

חלק גדול מהזוגות נמצאים במצב של ש', ולאחרונה אף נפתחה קבוצה ייעודית לגרושים גרושות בעוטף עזה. "הרגשנו שאנחנו חייבים עזרה ותמיכה, מקום שנוכל להתייעץ בו, לתמוך אחד בשני", אומר אחד ממנהלי הקבוצה, "לא היה דבר כזה בעוטף של כל כך הרבה פרידות, בקיבוצים זה פחות מקובל, אבל לאחרונה זה הפך לעניין שכיח".