"בתור ילדה בגן פחדתי מהיום שבו אצטרך להיות אמא", מספרת שני פיטרו, בת 33 מפתח תקווה, מנהלת קבוצת הפייסבוק "אל הורות דיבור פתוח" שבה כאלפיים חברים. "הרי את מוקפת באמהות ואת לא יכולה שלא לחשוב על זה. בגיל 14 אני זוכרת בגינה ליד הבית שלי ראיתי שתי אמהות עם עגלות ונפל לי האסימון – לא, אני לא חייבת להיות אמא. וזהו, מאז יש לי את ההבנה שאני לא רוצה ילדים".
תגובת החברה, לדבריה, השתנתה מאוד לאורך השנים. "המשפחה הקרובה שלי תמיד קיבלה את זה יחסית בסבבה, לא הציקה לי בנושא ולא דיברה איתי על זה", היא אומרת, "כנראה מבינים שאני שלמה עם זה ולא מדברים על זה מעבר. באופן מפתיע, דווקא המשפחה המורחבת ואנשים זרים רנדומליים שנקלעו לחיי היו מאוד שיפוטיים".
את זוכרת רגע מיוחד?
"אני זוכרת שבגיל 15 אמרתי לקרובת משפחה שלי ז"ל שאני לא רוצה ילדים. היא הייתה דתייה ורק בדיעבד הבנתי שהיא עברה שלושה טיפולי פוריות לכל אחד מהילדים שלה. היא גם נפטרה מסרטן וגם היה לה סרטן הרחם. והיא אמרה לי 'מה פתאום, את חייבת!' הבנתי בגיל הזה לא לשתף כל אחד. הבת שלה בתגובה אמרה 'מה את רוצה, היא ילדה'. היו כאלו שאמרו 'אין, עוד כמה חודשים נראה אותך עם בטן', או שלא הבינו למה אני לא רוצה, היו כאלו שאמרו 'צודקת, לא חייבת', ואחרי יומיים 'אבל אם תכירי מישהו...'
"היה אחד בן 19 שאמר לי כשאני הייתי בת 26 'כשתגדלי תביני', ואני כזה, מה? אתה בן 19, צוציק, אני גדולה ממך בשבע שנים, זה לא מצחיק שאתה אומר לי את זה? והיו כאלו שגם אמרו לי 'לא מסכימה איתך'. מה יש לא להסכים? זאת דרך החיים שלי! זה עניין שלי בלבד, גם אני לא מסכימה שצריך להביא ילדים, אבל אני לא אומרת לכם את זה כי אלה החיים שלכם. עם הזמן צמצמתי את השיח על זה. אני חושבת שהיום יש יותר ויותר קבלה ויותר הבנה שילדים זה לא לכל אחד. וגם יש מודעות לצפיפות ולפיצוץ אוכלוסין. וגם אמצעי מניעה זול יותר מלגדל ילד".
"והיו כאלו שגם אמרו לי 'לא מסכימה איתך'. מה יש לא להסכים? זאת דרך החיים שלי! זה עניין שלי בלבד, גם אני לא מסכימה שצריך להביא ילדים, אבל אני לא אומרת לכם את זה כי אלה החיים שלכם"
"צריך להיות רוטשילד כדי לגדל ילד"
יוקר המחיה הגבוה הוא אכן שיקול בקרב אנשים רבים בהבאת ילדים לעולם. "זה נשמע בלתי אפשרי גם להחזיק בית, לממן את עצמך וגם ילד. איך אפשר? צריך להיות רוטשילד, או גיבור על כדי לספק את כל מה שנדרש בשביל ילד", אומרת רוית סלמון, בת 28 מגבעתיים.
לדברי סלמון, היא מכירה לא מעט אל-הוריים שמספרים כי השיקול הכלכלי נלקח בחשבון. "יש הרבה אנשים שכן רוצים ילדים וחושבים לוותר בגלל זה, או להגר. אצלי, למשל, מלבד העניין הכלכלי יש את הפן הרגשי, המוכנות שלי והיכולות האנרגטיות שלי. אני מודאגת לגבי כל אדם שיקר לי, ואני לא רוצה להיות חרדה נונסטופ ושזה יביא אותי ללופ שלא אוכל לצאת ממנו.
יש מספיק דאגות בחיים גם ככה. כשאני עצובה או חרדה, אני חייבת לתת לעצמי את הזמן להירגע ולהיות לבד בחדר. כשיש ילדים אין את החופש הזה, אין את הלבד הזה שאני כל כך זקוקה לו כדי להיטען מחדש".
רוית אפילו כתבה שיר בנושא. "את השיר 'בחרתי' כתבתי מתוך אמונה שלכל אישה ולכל אדם יש את החירות להחליט ולבחור בעצמו מה הוא עושה עם החיים שלו, בלי להיכנע לתכתיבים חברתיים. לאדם יש את החירות להיות אינדיבידואל, לעשות את מה שהוא מאמין בו ועושה לו טוב. בשנים האחרונות הנושא מדובר יותר, אבל הוא עדיין לא חדר לפסקול המוזיקלי בישראל. הקול שלנו צריך להישמע. חייב להישמע. בשיר אני מתארת את החוויה הראשונית שלי לגבי הנושא הזה, מהגן ועד היום, ואילו תגובות אני מקבלת מהחברה לגבי ההחלטה שלי. יש לי משאלה שהשיר יעורר שיח בין אנשים בעלי דעות שונות, ואולי בהמשך גם פחות ישפטו את הדרך שבחרנו", היא אומרת.
"אני מודאגת לגבי כל אדם שיקר לי, ואני לא רוצה להיות חרדה נונסטופ ושזה יביא אותי ללופ שלא אוכל לצאת ממנו. יש מספיק דאגות בחיים גם ככה. כשאני עצובה או חרדה, אני חייבת לתת לעצמי את הזמן להירגע ולהיות לבד בחדר"
תמיד ידעת שתהיי אל-הורית?
"לא חשבתי שיש אפשרות כזו בכלל. מבחינתי, להיות אמא הייתה עוד תחנה שמוכרחים לעבור בחיים. כמו בית ספר, צבא. תמיד. אבל מאז הגן חשבתי שיהיה מוזר להיות אמא, ומזל שיש לי עוד המון זמן עד שאגיע לזה. אנשים הולכים לסופר ומתלבטים בין גבינה 3 אחוז לגבינה 10 אחוז, אבל להביא ילדים?"
לא פעם עולה בשיחה איתה איזה כעס על ההרגשה שכולם חייבים ללכת בתלם. "בתחילת שנות העשרים התחלתי לראות את בני גילי מתחתנים ומביאים ילדים", היא מספרת, "ישר הרגשתי לבד, הרגשתי שהם זנחו אותי. איך אנשים בגילי מסוגלים לעשות דבר כזה? איך הם מסוגלים להיכנע ולהצטרף לעולם המבוגרים? זה עולם שמאז שהייתי בגן הבטחתי לעצמי שאעשה הכול כדי לא להצטרף אליו. אני לא באמת חושבת שהם זנחו אותי, זו איזו תחושה כזו של הילדה הפנימית שבי. אני לא הרגשתי כל שינוי בתחושה שהייתה לי מאז הגן. אני מרגישה שאני עדיין ילדה שרוצה את החופש שלה".
אילו תגובות את מקבלת מהחברה?
"למזלי, החברים שלי מקבלים את זה ותומכים. גם אמא שלי מתחילה לקבל את זה, למרות שיש לה תמיד את המשאלה בלב שזה ישתנה. גם לי וגם לכל אחת יש את הזכות ללכת לארוחה משפחתית בלי לספק תשובות כמו בחקירה של השב"כ. לכל אחת מותר לספר על זה בלי לחטוף הערות כמו 'זה לא טבעי, זה לא נשי בכלל'. ברגע שאני אומרת שאני לא רוצה ילדים, אנשים ישר מעקמים את הפרצוף. יש לי כל כך הרבה חלומות שלעולם לא אצליח להגשים עם ילדים. אם הייתי אמא, הייתי רוצה להיות האמא הכי טובה שיכולה להיות. אם אני מראש יודעת שאני לא יכולה לתת את זה, ולהעניק את כל כולי, אז למה לי לעשות את זה לעצמי ולתינוק?"
"החברה מסלילה לכיוון הזה"
טל זמיר, בת 43 מתל אביב, הגיעה לתובנה שהיא אל-הורית רק לאחרונה. "עד גיל 37 חשבתי שיהיו לי ילדים. אני מגיעה ממשפחה מאוד אוהבת ותומכת, יש לי אפשרות נפשית, פיזית וכלכלית לתמוך בילד. אבל עדיין הבנתי שזה לא בשבילי".
זמיר טוענת כי הלחץ מגיע מצד החברה. "החברה שלנו מסלילה אותנו מאוד לכיוון הזה, כאילו אין כלל אפשרות אחרת, ומכיוון שאני בנאדם יחסית קונפורמיסטי באופיי, תמיד הנחתי שזו הדרך הנכונה גם בשבילי, ושבסופו של דבר יהיו לי ילדים".
מה גרם לך להבין ולקבל את ההחלטה שלא תביאי ילדים לעולם?
"כשהייתי בת 36 בערך, ונשואה כשנתיים, אמרתי לבעלי שאם אנחנו רוצים ילדים מתישהו, אז זהו, הגיע הזמן. לא תמיד זה הולך מהר, ואולי נרצה עוד ילד, אז אנחנו כבר צריכים להתחיל לעבוד על זה. למעשה, דיברנו על כך שנתחיל לנסות להיכנס להיריון שנה אחרי החתונה, אבל כשהגיע הרגע הוא ביקש שנמתין עוד שנה, ואני הסכמתי באופן מיידי מתוך הרגשה שזה מתאים לי גם. הפסקתי לקחת גלולות וניסינו להיכנס להיריון. זה לא קרה בערך חודשיים, ובגיל הזה מיד מתחילים עם בדיקות פוריות, לגבר ולאישה.
"גם אם אין סיבה לדאוג, זה תהליך שקצת מלחיץ ומתחילות מחשבות של מה יקרה אם יגלו משהו לא תקין. הדבר הוביל אותי ואת בעלי לשבת באחת השבתות לשיחה עמוקה כזו לגבי העתיד שלנו. מה יקרה אם יאמרו לנו שאין לנו שום אפשרות להיכנס להיריון? הוא אמר לי בניסיון לפתוח את כל האופציות האפשריות – האם נרצה לאמץ? האם נרצה תרומת זרע/ביצית? מה יקרה אם בכלל אני בהיריון כרגע ואנחנו עוד לא יודעים את זה? ואז הוא שאל את השאלה, ומה עם לא להביא ילדים בכלל? באותו רגע חייכתי והרגשתי תחושת הקלה, למרבה הפתעתי. ואז הוא עצר ואמר לי, את לא חושבת שהתגובה שלך קצת מוזרה? את בטוחה שאת רוצה ילדים?"
אחרי אותה שיחה משמעותית וחשובה טל הגיעה לתובנה שהיא מעדיפה אחרת. "מפה התחיל אצלי מסע של חקירה והתחבטות. עם עצמי, והרבה עם אנשים אחרים. דיברתי עם חברות שהן אמהות, לא קשה למצוא, הורים לילדים קטנים וגדולים, אל-הוריים מבוגרים יותר שכבר לא יכולים להתחרט, והכי מעניין, פניתי לחברה שהייתה כל חייה אל-הורית ובסופו של דבר הביאה ילדה לקראת גיל 40 כי הבינה שזה מאוד חשוב לבעלה. חיכיתי לשמוע אותה אומרת משפטים כמו ראיתי את האור, איך חשבתי בכלל לוותר על זה, זה האושר הכי גדול בעולם וכו'. אבל התשובה שלה הייתה מציאותית הרבה יותר. היא אמרה, 'הילדה שלי מאוד חמודה, אבל הקרבתי הרבה בשבילה, למשל את מסלול הקריירה שהייתי בו. ואני לא חושבת שחיי היו מאושרים פחות אם לא הייתי מביאה אותה".
"ואז הוא שאל את השאלה, ומה עם לא להביא ילדים בכלל? באותו רגע חייכתי והרגשתי תחושת הקלה, למרבה הפתעתי. ואז הוא עצר ואמר לי, את לא חושבת שהתגובה שלך קצת מוזרה? את בטוחה שאת רוצה ילדים?"
"לאחר תהליך של כמעט חודשיים בעלי לקח אותי לשיחה ואמר לי, 'תקשיבי, את מתייסרת עם עצמך בעניין הזה כבר הרבה זמן. את לא תדעי כבר יותר ממה שאת יודעת. פשוט תחליטי. אין פה החלטה לא טובה. בכל החלטה אנחנו נחיה חיים מאושרים. ואז אמרתי לו, 'על מי אנחנו עובדים, זה ברור שאנחנו לא נביא ילדים'".
השיקול הכלכלי לפי דבריה לא היה קיים, שכן היא יכלה לעמוד בהוצאות הכלכליות, אבל הנפש בחרה אחרת. "אני עובדת בהייטק, שכידוע מתגמל בצורה מאוד יפה", היא מספרת, "הרגשתי שלא בא לי לעשות שינוי, לא בא לי 'להרוס' את החיים שאני אוהבת ומכירה. מבחינתי חוסר הרצון להביא ילדים נובע מחוסר רצון לשנות את חיי בצורה דרסטית, לעשות את הוויתורים הנדרשים כדי לגדל ילד, ופשוט חוסר חיבור כללי לילדים ולעולמם".
טל הרגישה שהיא "יוצאת מהארון". לא היה לה קל בהתחלה לעמוד מול הוריה ולספר את מה שהרגישה. "סיפרתי תחילה לחברים קרובים, אחר כך לקולגות ומכרים, והשארתי את ההורים לסוף. הופתעתי לראות שרוב התגובות שקיבלתי היו בסגנון של 'סבבה, לא חייבים, אם אתם שלמים עם ההחלטה הזו אז זו החלטה שלכם והכל טוב'. היו מעטים שאמרו לי שהם חושבים שזו טעות, שאני מפספסת פה משהו גדול מאוד. עם ההורים עשיתי את זה יותר בזהירות. בהתחלה סיפרתי לאבא שלי לחוד, כי חשבתי שהוא ייקח את זה בצורה יותר שקולה ורציונלית מאשר אמא שלי.
"אבל האמת שהוא דווקא לקח את זה קשה. עד היום הוא בטוח שאני עושה את הטעות של החיים שלי ושאני אתעורר יום אחד כשיהיה מאוחר מדי ואבכה על מר גורלי. לא משנה כמה אני אומרת לו שאני מאוד מאושרת ושלמה עם ההחלטה, זה לא עוזר. אמא שלי הגיבה בהתחלה באמפתיה ויותר מאוחר התחילה להביע דעות נחרצות יותר נגד ההחלט, וגם תמיהה למה דווקא אני, שהגעתי מרקע משפחתי טוב, מחליטה החלטה כזו. בשנים הראשונות היו עקיצות פה ושם וניסיונות לשכנע אחרת, אבל זה גם הפסיק בסופו של דבר".
"המסקנה שלי מכל העניין היא שאם זה לא משהו שממש רוצים, שבוער בתוכך – אז לא בכוח", היא מסכמת, "זה אולי הדבר היחיד בחיים שאי אפשר לשנות או להתחרט עליו. זו ההחלטה הכי גורלית שאקח בחיים, והיא מערבת עוד בנאדם שלא בחר בזה. זה לא נכון להיכנס לסיפור אם לא שלמים איתו במאה אחוז".