אתמול היה הערב הכי קשה שלי בתור אמא, מאז שהפכתי לאמא. שני הילדים שלי, בסנכרון מושלם, פשוט נשכבו על הרצפה והתחילו לצרוח את נשמתם: "אבא, אבא, אבא".

בהתאמה מושלמת יניב (האבא המדובר) הודיע שהוא יורד מזמינות ל-72 שעות, ושלא נדאג. שלושה ימים בלי זמינות. אנחנו יודעים מה זה אומר נכון? ברור שלא נדאג ממי. ברור.

אז אתמול בערב הרגשתי שכל מה שבא לי זה לקחת את עצמי ולהימלט על נפשי. לקבל קצת אהבה, פינוק, רוך והרפיה. כמובן שלא עשיתי את זה. במקום זה חיבקתי ונישקתי, האכלתי וקילחתי, שמתי מדיטציה והרדמתי -
אבל בפנים לא נשאר גרם אחד של כוח.

הבוקר, תודה ששאלתם, התחיל עם כוחות חדשים, עם אמירה לעצמי שאני מסוגלת, יכולה, חזקה ואלופה, ומיד אחריהם עוד השתטחויות על הרצפה (לא שלי, למרות שגם לי בא בשלב כלשהו), וצעקות "אבא, אבא, אבא" בשני קולות. זאת, תוך כדי נזיפות בדמעות ש"רציתי פיתה חתוכה לחצי לרוחב, ולא לאורךךךךךך!!אמאאאאאאאא!!!!! אני רוצה את אבא, אבא, אבא, אבא".

זה הזמן לציין את הזמן. המלחמה הזו היא מרתון שחוגג עוד רגע רבע שנה, ומי שלא רץ אותו אולי לא יכול להבין. וברבע השנה הזו אנחנו, האימהות (יש גם אבות, אבל רובנו אימהות), שמחזיקות פה את העורף בשיניים ובציפורניים (שלא הספקנו לטפח). אנחנו לא מקבלות הופעות של עידן רייכל בבסיס, לא פותחים לנו מנגלים מפנקים, לא מעניקים לנו קפה בחינם או משלמים לנו בכיף על הארוחה.

רוב הזמן אנחנו מסתובבות בעולם עם עור דקיק כמו נייר משי, מחנק בגרון וברז דמעות שסגור חצי בכוח, כי צריך להחזיק פה את הילדים בריאים ושפויים הכי שאפשר.

אתם, שסובבים אותנו, לא תמיד יודעים להתנהג אלינו בהתאם כדי לעזור לנו לשרוד עוד יום, ועוד יום, ועוד יום של מרוץ מתיש ואכזרי שלא בחרנו בו, ולא רצינו אותו (ובמקרה שלי ושל רבות אחרות, מעולם לא דמיינו שמכל המשימות הלאומיות הזוהרות, דווקא זה יהיה חלקנו במאמץ במלחמה כזו).

אבל מלכתנו, אופרה ווינפרי, לימדה אותי כלל אחד שאני מלמדת בכל התכניות וההרצאות שלי: "בחיים את מקבלת את מה שיש לך האומץ לבקש". אז חשבתי על כמה דברים באמת קטנים שהייתי רוצה לבקש מכם,
האנשים שחיות סביבם אימהות צו 8 הגיבורות והאמיצות.

לשכנים: סבלנות

שניה לפני שאתה מצפצף באוטו, שניה לפני שאתה נוזף בשכנה, שניה לפני שאתה מעיר - קח אוויר. כי יש כאלה שכמעט ואין להן יותר. הבית מתנהל עכשיו בנוהל קרב, וזה אולי מרגיש אחרת מהבדרך-כלל, אבל אנחנו במלחמה על החיים בכל יום מחדש. הסעיף הזה מוקדש לשכן בקומה למטה, שכבר 6 פעמים התלונן שבחמש וחצי בבוקר יש אצלנו רעש, כאילו לא הייתי מעדיפה לישון את שנת היופי שלי במקום לתקתק ילדים לגן.

להורים והצוות במסגרות: התחשבות

יש אסיפת הורים? שימו-לב שלא השארתם לאימא שכרגע לבד את המשבצות של הערב, כי אין לה איך להגיע עכשיו ככה, וזו נהיית משימה מספר אלף שלא עמדה בה. יש לכם ילדי צו 8 בכיתה או בגן? שלחו הודעה, תשאלו איך אפשר לעזור, תזמינו את הילד אליכם אחרי המסגרות. לא צריך הפקה גדולה, רק תשומת לב קטנה. יש משימות חריגות כמו חולצה לבנה בוהקת או דרישה להביא אוכל לפיקניק בכיתה? סמסו בקטנה לאמא של צו 8, שיש מצב שפספסה בתוך עומס החיים את ההודעות האלה, והכי לא רוצה שהילדה שלה תרגיש שונה או חריגה.

לחברות והמשפחה: עין טובה חובה

זו לא את, זו אני. חברה שלכן לא עונה לטלפון? יש מצב שלנהל שיחה עכשיו, גדול עליה רגשית. אשכרה ככה.
לא לכעוס ולא להתאכזב. זה המצב עכשיו. ואין לזה שום קשר אליכן. אפס שיפוטיות - לא לפתוח עכשיו ויכוחים מיותרים, לא להעיר לנו אם זה לא מאה אחוז דחוף, לא לבקר אותנו. לא, לא להעביר ביקורת על הכלים בכיור, על הסדר בבית או על המקרר - אם אין לך כוונה לשלוח לפה מנקה בהפתעה. כלל האצבע הוא שאנחנו הרבה, הרבה אחרי הקו האדום התחתון שלנו, ואין לנו איפה להכיל שום ביקורת שאינה מצילת חיים כרגע (וגם אותה לא). וכלל נוסף - תרימו! הודעה קטנה, לב, מילה טובה, זה הדלק של הנפש שלנו - להרגיש ניראות בזמן הזה.

לבני הזוג האמיצים בחזית: גם אנחנו בחזית

לא לשכוח להרים, לחזק, להעריך, לפרגן, לשלוח איזה פינוק. גם לנו מגיע. לזכור ולהזכיר שאנחנו מלכות, לביאות, אמיצות - כי זה לא מובן מאליו.

ואם אתם.ן באמת רוצים לעזור...

מי שרוצה בנק רעיונות קונקרטיים מאוד וישימים, מתוך הרבה מאוד טוב שזכיתי לו (אבל ממש לא כולן זוכות) - 
אז במקום לשאול: "איך לעזור לך?", פשוט תציעו דברים ברורים, מתוחמים ופרקטיים. הנה כמה דוגמאות: "באיזה יום לשלוח לך ארוחת ערב?", "מתי אני באה לעזור לך עם הכביסה?", "איך אני עוזרת לך בשבת?", "יש לך בדיקות? רוצה שאבוא איתך?", "אני באה אליך עם גלידה/ עלי גפן/ מרק, משהו כייפי, מתי להיות אצלך?", "באיזה סקוטש להשתמש לכלים?" ו"מתי את צריכה שאוציא את הילדים?".

אלה הדברים שעלו לי הבוקר, בחניה של הגן. מוזמנות באהבה רבה להוסיף את שלכן, לשתף ולתייג. יחד נעבור את זה. זה לא יהיה קל, ולא זוהר ולא קצר. אבל בסוף, אנחנו ננצח.

מיכל ברקאי ברודי היא מרצה בינלאומית ויזמת לקידום נשים, מייסדת הסיסטרהוד, מכינת עלמה למנהיגות נשית.