"אני לא יכול להבין את ההורים שיש להם ילד חטוף בעזה"

ארבע פעמים במהלך הריאיון, פרופ' פרנק אוברקלייד, מומחה עולמי בתחום התפתחות הילד, עצר את שטף דיבורו כי הדמעות חנקו את גרונו. עד לאירועי ה-7.10, אוברקלייד, המתגורר באוסטרליה, נהג להגיע לישראל פעם-פעמיים בשנה, אך השנה הייתה זו הפעם הראשונה שהגיע מאז אירועי אותה שבת. הביקור נערך לרגל עשור למרכז גושן שייסד כאן, הפועלת לרווחתם ובריאותם הפיזית והנפשית של ילדים בקהילה.

בין פגישה לפגישה עם גורמים בגופים השונים שגושן עובדת איתם - המרכז הרפואי הדסה וקרן רש"י - הספיק אוברקלייד לעשות סיור בעוטף עזה, ביישובים שבהם התרחשו הזוועות. ואין לו מילים, רק דמעות. "אחרי אירועי ה-7 באוקטובר מאוד רציתי להגיע, להיות כאן זה שונה מלראות את זה משם, והיה חשוב לי לראות את הדברים בעיניים", הוא אומר בשיחה mako.

לצד חגיגות העשור, בגושן יש בימים אלו פעילות אינטנסיבית, ואוברקלייד, שהוא הסמכות הכמעט בלתי מעורערת בנושא רווחת ילדים, כאן כדי לייעץ, להדריך ולכוון את אנשי המקצוע מהי הדרך הנכונה להתמודד עם המציאות שנוצרה. אלא שבמקרה הזה, הוא אומר, אין לו הרבה תשובות, ובטח לא פתרון קסם: "הלוואי שהיה לי 'סילבר בולט'".

כחודש לאחר אירועי ה-7 באוקטובר ערכה גושן סקר בשיתוף עם איגוד רופאי הילדים בקרב 439 הורים לילדים עד גיל 12, במטרה למפות מהם הצרכים שלהם. מהסקר עלה כי 84% מהילדים סובלים ממצוקה רגשית בעקבות הטראומה, ו-62% היו במצב חרדתי. מטבע הדברים, ילדים  המתגוררים בקו האש (בעוטף או בצפון) או ילדים שאחד מקרובי משפחתם או חבריהם נפגע (נרצח, נפצע, נחטף) הראו רמות גבוהות יותר של מצוקה: מעל 90% סבלו ממצוקה רגשית ו-69% היו במצב חרדתי. אך זה לא נגמר בילדים: בקרב כ-36% מההורים היתה מצוקה רגשית גבוהה ואצל 39% היתה תחושת חרדה. למרות  זאת, רק כ-14% פנו לתמיכה רגשית.

חמישה חודשים לתוך המלחמה יצאה גושן עם סקר נוסף, שהצביע על ירידה מסוימת בהיקפי המצוקה הרגשית והחרדה, אך עדיין הרמה היתה גבוהה, הן בקרב הילדים והן בקרב ההורים, ומבחינת אוברקלייד, הכל מתחיל ונגמר בהם. "אם רוצים שהילדים יהיו בסדר, צריך לדאוג שההורים יהיו בסדר", הוא אומר. "המחקרים מראים שהטיפול והחום בשנים הראשונות לחיי הילדים הם הדבר הכי חשוב. הסכנה למוחם של ילדים היא כשההורים לא מתפקדים, כשיש התעללות, כשהיחסים בין ההורים - בינם לבינם ובינם לבין הילדים - יוצרים סטרס".

בתנאי מעבדה זה נשמע הגיוני להפליא, אך במציאות של אחרי ה-7 באוקטובר, באופן אירוני, ההמלצות של אוברקלייד נשמעות קשות ליישום. כי איך אפשר לעזור להורה שילד אחד שלו חטוף בעזה, ילד אחר אולי נרצח, ובמצב הזה הוא צריך לתפקד בשביל הילד השלישי. "נכון", מודה אוברקלייד. "אין משהו שאפשר להגיד. זה יותר מדי נורא, ואין מה שישפר את זה. אני לא יכול להבין איך מתפקדים ההורים שיש להם ילד חטוף בעזה. אני לא יהיר מספיק כדי לומר שאני יודע איך הם מרגישים. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לנרמל את התחושות שלהם".

"מה שקרה כאן הוא מעבר לידע שיש לנו"

אוברקלייד בן ה-78 הוא שם דבר בתחום התפתחות הילד. לפני 25 שנה הוא ייסד את המרכז לרפואה קהילתית בביה"ח המלכותי לילדים במלבורן; הוא עמית מחקר במכון לחקר ילדים על שם מורדוך במלבורן; ופרופסור לשם כבוד באוניברסיטת מלבורן. מאחוריו עשרות מחקרים, והמסקנה העולה מכולם, היא כאמור שהשנים הראשונות לחייו של ילד הן קריטיות. מה שיקרה בשנים האלה הוא פחות או יותר מה שיקבע את המשך דרכו כמבוגר. זו הסיבה שחשוב מאוד להשקיע בבריאות הילדים ובחינוך בשנים הראשונות, וכל השקעה בשנים האלה תחזיר את עצמה בגדול, כשאותם ילדים יגדלו להיות מבוגרים נורמטיביים.

הקשר שלו עם מרכז גושן, החל במקרה. "הגעתי לישראל פעם פעמיים בשנה", הוא מספר, "ומשיחות עם רופאי ילדים כאן הבנתי שהם מתוסכלים, כי הם הרגישו שצריך שינוי". באחת הפעמים שהגיע לכאן, כאורח של אוניברסיטת בן גוריון, הוא נפגש לארוחת ערב עם פרופ' דוד ברנסקי ז"ל, שהיה מנהל אגף הילדים בהדסה. אוברקלייד סיפר לו על מחקריו ועל מה שהוא חושב שצריך לעשות כאן. למחרת, הוא מספר, ברנסקי ז"ל אמר לו בציניות: "הודות לך לא ישנתי הלילה". הוא חיבר את אוברקלייד לנשיא הדסה אוסטרליה, רון פינקל, כיום חבר בוועד המנהל של גושן. השלב הבא היה שאוברקלייד ארגן כ-20 רופאי ילדים למפגש. פינקל ראה את האנרגיה בחדר והבטיח לגייס כסף עבור הקמת העמותה, ששמה הוא כשם המסעדה שבה התקיים המפגש.

בימים של שגרה אוברקלייד עובד עם הגורמים המקצועיים המטפלים בילדים ומדריך אותם. הגישה היא הוליסטית, מטפלים במשפחה ולא בילד: "אין דבר כזה ילד (בפני עצמו), אלא ילד במשפחה. בדרך כלל לא צריך ללכת רחוק, כי הפתרון נמצא אצל ההורים, והעבודה היא עם המשפחה. אם תבטיח את תפקודם של ההורים, תבטיח גם את תפקודם של הילדים. מתנדבים שמגיעים לאזורים מוכי אסון יודעים שהדבר הראשון שצריך להבטיח הוא שההורים בסדר. המסר הוא: תסתכלו קודם על ההורים, תתמכו בהם. כשההורים בסדר, אז הילדים בסדר. באותם מקרים שההורים לא בסדר - לא מתפקדים, מתמודדי נפש, עניים מאוד, כשיש אלימות במשפחה - אנו מקבלים את הסטרס לטווח הארוך אצל הילדים, שיכול להביא לכך שיהיו מבוגרים לא מתפקדים, עבריינים וכו'".

רק שבמקרה הנוכחי בישראל, כשהורים צריכים לתפקד כשאחד מילדיהם או יותר חטופים בעזה אין הרבה מה לעשות, לדבריו. "לתוך הוואקום הזה נכנסת הקהילה. הקהילה והחברה האזרחית בכלל, הן פקטור מאוד משמעותי כאן", הוא אומר, "לא פעם הסביבה הקרובה חשובה יותר מאנשי מקצוע. המדינה צריכה להתגייס כדי לעזור לאנשים האלה. אין פתרון קסם, אם אתה מתאבל, אני צריך רק לשבת ולהקשיב, לתת חיבוק ולהחזיק את היד".

מה תגיד להורים שילדיהם עקורים מבתיהם כבר כמעט שנה?
"להמשיך את השגרה מהר ככל המוקדם. למרות שהם לא בבתיהם חשוב לייצר להם שגרה במקום החדש. הוודאות כאן היא משמעותית. חשובה כאן מאוד עזרה ותמיכה של עובדת סוציאלית, של מורה. חשוב שהדמויות בחיי הילד יהיו קבועות ולא יוחלפו. זה לא חייב להיות מישהו מקצועי בהכרח, אך דמות קבועה, כדי לייצר המשכיות. ועוד דבר: לייצר תקווה".

אפשר להגדיר תקווה בדרכים שונות, הוא אומר, "למשל שהמנהיג האיראני מת, או הציפייה לשחרור החטופים ו לסיום המלחמה, אבל אני מודה שמה שקורה הוא מעל ומעבר לכל הציפיות ולכל הידע. ואם מישהו אומר שיש לו תשובות, הוא משקר".

איך אתה רואה את מערכות התמיכה בישראל?
"הרבה מאחור. זה מתחיל מהיום הראשון כשמגיעים לטיפת חלב עם התינוק החדש. בטיפת חלב בודקים את כל המדדים: אורך, משקל, היקף ראש. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה לראות מה עם ההורים, לוודא שההורים בסדר. מה שקורה לילד לפני שהוא הולך לגן זה דבר חשוב מאין כמוהו. במדינות מסוימות אחיות טיפות חלב מקבלות הכשרה באוניברסיטה".

ואכן, לאחרונה, בשיתוף עם יד הנדיב ומכון ואן ליר, מעבירה גושן הכשרה לאחיות טיפת חלב. אבל זה לדבריו, רק חלק קטן מהבעיה. "איך יכול להיות שצריך להמתין 12 חודשים למומחה? אם ילד לא מדבר עד גיל מסוים, זה מקרה חירום ולא יכול להיות שצריך להמתין שנה. גם כשמגיעים למומחה, בפגישה של כמה דקות אי אפשר לעשות הרבה. בכלל, בכל ההתמחות ברפואת ילדים, אין שום התייחסות לנושא התפתחות הילד, וכשההורים מבקשים עצה מהרופא, לרופא אין מושג. ישראל נמצאת מהבחינה הזו שלושה עשורים מאחור".

מה המצב במדינות אחרות, מערביות?
"לומדים את זה באוניברסיטה: כך זה באוסטרליה, כך באנגליה. יש התמחות בהתפתחות הילד. העניין הוא שבקופות החולים אומרים שלא צריך לשנות כלום, שאין מה לשנות את השיטה, כי אין דרישה מההורים. גם האופן שבו רופאי הילדים כאן עובדים דורש שינוי. הם עובדים במנותק אחד מהשני, בעוד שבמדינות אחרות, רופאים מדברים ביניהם. דרושה כאן רפורמה משמעותית".

"גם אם אתה לא מאמין בהשקעה כלכלית בילדים, זה בסוף משתלם כלכלית. המניעה היא תמיד זולה יותר. זה הרבה יותר משתלם מלטפל בסימנים כשהם מגיעים. אף פעם לא יהיו מספיק פסיכיאטרים ופסיכולוגים, אז אם נקים תשתית משמעותית, כך שרופאי הילדים יהיו מודעים לדברים, נוכל לקדם את זה".

"לאחרונה הוזמנתי לקהילה האירופית, לכנס על העתיד של העבודה. 20% מהעבודות שיהיו בעתיד עדיין לא הומצאו. העתיד של אירופה תלוי בחינוך, כדי שהצעירים יהיו מוכנים לעתיד. יש הרבה אנשים בחברה שנשרכים מאחור, ואחרי שהבעיות עולות קשה לתקן אותן. כל המחקרים מדברים על הצורך במניעה או תיקון בגיל צעיר. 'פולוו דה סיינס'. אם אתה עוקב אחר הסימנים ומזהה את הבעיות מראש, זה הרבה יותר אפקטיבי. תעקוב אחרי הסימנים, תשקיע בילדים. ככל שנעשה זאת בגיל מוקדם יותר, יהיה טוב יותר".

"מתנדבים שמגיעים לאזורים מוכי אסון יודעים שהדבר הראשון שצריך להבטיח הוא שההורים בסדר. המסר הוא: תסתכלו קודם על ההורים, תתמכו בהם. כשההורים בסדר, אז הילדים בסדר"

"העתיד של ישראל תלוי ביכולת שלה לתת עתיד"

אוברקלייד נולד בקזחסטן, לשם נמלטו הוריו הפולנים בשואה. כשהיה בן שלוש הגיעה המשפחה לאוסטרליה, ומאז הוא שם. הקהילה היהודית באוסטרליה מונה כ-100 אלף איש, מתוכם כמעט מחצית - כ-40 אלף – נמצאים במלבורן, מקום מגוריו. "זו קהילה מאוד ציונית, שתורמת הרבה לישראל", הוא אומר. "קהילה חזקה ומשפיעה. הרבה רופאים, עורכי דין. כולם היו בשוק אחרי המלחמה. זה היה עבורנו מאוד טראומטי."

גם באוסטרליה היו מספר אירועי אנטישמיות. כך למשל, כחודש אחרי האירועים, יהודי הותקף קשות בסידני על ידי שלושה גברים פרו-פלסטיניים, וחלון משרדו של חבר ממשלה יהודי נופץ ונכתבה עליו כתובת: ציונים הם פאשיסטיים". הממשלה הגיבה, הוא אומר, אך לא באופן נחוש מספיק. "הבעיה באוסטרליה", הוא מסביר, "שהמוסלמים נמצאים בהרבה ערים והפוליטיקאים רוצים את תמיכתם, והם מנסים להיות מאוזנים. חלק גדול מהאוסטרלים לא אנטישמיים, הם מבינים את המורכבות וגם אומרים ש'מה מצפים מישראל שתעשה (בתגובה לאירוע ה-7 באוקטובר)'".

אתה מרגיש לא בטוח שם?
"אני לא יכול לומר שאני מרגיש לא בטוח. אשתי חוששת יותר. אבל זה לא המצב כמו בצרפת, ששם יש מקומות שיהודים לא ייכנסו אליהם. הבעיה היא שאתה לא יכול היום להיות יותר בשמאל - ואני בשמאל - אם אתה לא אנטי-ישראל. אנחנו רואים מה שקורה, את כל המחאות באוניברסיטאות. זה אבסורד: לסביות עבור פלשתין. בהצלחה עם זה. לכו לעזה ותראו מה יהיה לכן שם".

בשלב הזה אוברקלייד  מבקש להקריא באוזניי מה שכתב אחד מחבריו, שביקר לאחרונה בתל אביב, "מה שהוא כתב", הוא אומר, מבטא אחד לאחד את תחושותיו שלו: "המדינה הזו שוברת את לבי", מקריא אוברקלייד ונשנק מבכי. "יש כאן כל כך הרבה מה לפתור. החמאס שולט, יש כאוס, חרדים מתפללים במקום להילחם, שלטון לא מתפקד. תהיה מלחמה ארוכה. אני צריך ויסקי'". 

"הלוואי שהיה לנו עכשיו את רבין או את פרס", אומר אוברקלייד. "לא מזמן אמרתי שהסכנה של ישראל היא פנימית. זה נשמע עכשיו טיפשי, אבל העתיד של ישראל תלוי ביכולת שלה לתת עתיד".