בשנה האחרונה קיבלו נשים רבות את הטייטל הנורא: "אלמנת מלחמה". בסרט של גלית גוטמן, "בחרתי בחיים", שביימה יעל אבנרי ושודר בשבוע שעבר בקשת 12, סיפרו שלוש מהן באומץ על הבחירה לא לוותר על אהבה ולהמשיך למרות ביקורת ושיפוטיות בחברה הישראלית שמתקשה להשתחרר מדמות האלמנה הנוגה והכואבת.
הבוקר (ראשון) שיתפו שתיים מגיבורות הסרט, רותם בלוכמן וליאור שני, ב"חדשות הבוקר" בהתמודדות עם הביקורת ובתגובות מאז שודר הסרט. "לא ציפיתי לכל כך הרבה תגובות של אנשים שזה נגע בהם. זה לא רק אלמנות, גם אימהות שכולות, אנשים שאיבדו ילדים, הורים וילדים שנולדו מזוגיות בפרק ב'. המון יתומים בוגרים שפנו", אמרה רותם.
>>> "בחרתי בחיים" זמין כעת ב+12
מה אומרים?
ליאור: "הרוב המוחלט מפרגנים, מאוד מאמינים שצריך לשים על השולחן שלשכול ולאבל אין צורה אחת. אנחנו יכולות להתמודד ככה, נשים אחרות אחרת. אין אמת אחת, אפשר לחיות עם כאב גדול לצד אושר גדול. הם לא מתנגשים ולא מפריעים. הרבה אנשים אמרו לי: 'אם אמא שלי הייתה בוחרת בדרך הזו, הילדות שלי הייתה אחרת'. לא רציתי חיים כאלה לי ולילדות שלי".
ליאור, את מרגישה צורך להסביר שאת מחייכת?
"כן כי אנשים לא מבינים איך אני שמחה בזמן שאני בשנת אבל. כמובן שאני לא שמחה שעדי הלך, הוא היה אהבת חיי, היינו 19 שנים ביחד. גם אני שאלתי את עצמי איך אני מחייכת, נושמת ורוקדת אבל זה מה שעושה לי טוב".
עיקר הביקורת זה לא הבחירה, אלא התזמון.
רותם: "מחקרים מראים שאנשים שהייתה להם זוגיות טובה והתאלמנו ירצו להקים מהר יותר זוגיות והיא גם תהיה מוצלחת. יצאתי ממערכת יחסים טובה מאוד, זה נגמר באבחה אחת ואין שום סיבה שלא ארצה לחוות משהו טוב".
במהלך הסרט נפגשו האלמנות עם קרובי משפחות בני זוגן שהעלו גם הם את עניין התזמון. "כל אחד חווה את האבל שלו. ברור שהאבל שלהם ענק, אני לא יכולה לדמיין אותו כי אני לא הם. אנחנו חוות אבל אחר, מחזיקות תא משפחתי", הסבירה ליאור, "חוות אובדן בן זוג, אבא, שותף לבית. זו בעיטה בבטן, בסוף אנחנו נשארות בארבעת הקירות שלנו. זה כל כך כואב, אז למה אני צריכה לסבול ולא לעשות דברים שעושים לי טוב?".
רותם חזרה להחלטה הראשונה שקיבלה מיד לאחר הבשורה הקשה מכל. "אני זוכרת שהתעשתי על עצמי, דאגנו להביא ספרים שיכתבו לילדים זיכרונות בשבעה", אמרה. "אמרתי שהמחבלים רצחו את בעלי אבל לא אותי ואת הילדים. הרבה מדברים על ציונות וכבוד, ואני חושבת שזה הדבר הכי ציוני בעולם להגיד שאחייה, שהילדים יחיו ויקיר לנצח יהיה חלק מאיתנו".
מתי מרגישים שכבר לא פוגעים באהוב?
ליאור: "ממש הייתי צריכה לבדוק את זה, הרגשתי שאני חייבת. אני זוכרת שיחה עם חבר שאמרתי: 'אני חייבת שמישהו יחבק אותי חיבוק חזק'. יש לי קהילה מדהימה אבל זה חיבוק אחר, ולא ידעתי איך ארגיש אבל רציתי לנסות. ידעתי שבמקרה הכי גרוע אוכל לקחת צעד אחורה ולחכות. זה החיים שלי ושל הילדות, בלי קשר למסביב. מה שפגע במשפחה זה שהוא מת, אני לא הרגתי אותו. חיינו ביחד 19 שנים מאושרות, הוא נתן לי אושר".
מה הוביל אתכן לצאת מול כל המדינה?
ליאור: "רותם ואני נמצאות בהמון קבוצות של אלמנות. רק במלחמה הזו נוספו 270. כולנו מדברות, כל אחת היא עולם, אבל הרבה פעמים שמענו מהן שחלקן לא מעזות, שהן חיות בשביל הילדים".
רותם: "קיבלתי הודעה מאם שכולה שהבן שלה נהרג לפני שלושה שבועות. היא כתבה לי תודה שהראיתי שיש אפשרות שיהיה טוב לצד הכאב. גם כשיקיר נהרג אמרתי שאני רוצה ללמד את הילדים שאפשר לחיות לצד החושך, שמחה לצד הכאב. עדיין מאוד קשה לי, אני אוהבת ומתגעגעת אליו מאוד".
מה הייתן אומרות לנשים שכרגע מתמודדות עם סיטואציה וצריכה כלי להתמודדות?
ליאור: "אין אמת אחת, ובגלל ששם הסרט זה 'בחרתי בחיים' אז היו נשים שתהו אם זה שלא בחרו בזוגיות אומר שלא בחרו בחיים. כמובן שלא, צריך למצוא סדק שיכניס אור. תעשי מה שאת רוצה, לצייר, לרקוד, לצאת לבלות. תעשי מה שאת יכולה כדי לעשות לך טוב".
עד כמה חשבתן על מה יחשבו הבעלים?
רותם: "הייתי נשואה לאיש ביטחון, האופציה תמיד על השולחן. הרבה פעמים ביטלתי את זה אבל הוא היה אומר: 'שתדעי, אם תמותי אני אמשיך כי אני יודע כמה חשוב משפחה'. אפילו יום לפני דיברנו גם על הנושא הזה והוא אמר בצחוק שיכיר מישהי".