קוראים לי נוגה פרידמן, אני אמא של תום, נבו ואריה, וזוגתו של עידו - או בשמו המלא, רנ"ג עידו (קרידו) רוזנטל ז"ל, שהיה לוחם בשלדג ונהרג ב-7.10 בקרב ליד עלומים. אחרי שעידו נהרג התחלתי לפרסם יומן אישי בפייסבוק –דבר שמעולם לא עשיתי לפני כן. אחרי כחצי שנה גם הפסקתי, לאט. אני לא לגמרי מרגישה בנוח עם זה שהחיים הפרטיים שלי ברשת. מצד שני, הייתי בטראומה והאסון שלי היה אירוע לאומי. ואני כן שמחה שעשיתי את זה כי משהו בכתיבה שלי נגע באנשים. והשיתופים שלי גם פתחו לי דלתות לכל מני שיתופי פעולה מרגשים, ופרויקטים שהם הגשמת חלום. לדוגמא פסטיבל ישראל, שם הופעתי בשבוע שעבר תחת מקבץ הופעות שנקרא "יום אחד", יחד עם דניאל סלומון ומקהלת גיא בן הינום, עם שירים שכתבתי לעידו וכמה טקסטים, ובין היתר הקראתי שם את הטקסט הזה:
בחיים לא החזקתי נשק.
עשיתי שירות לאומי בבית ספר יסודי כסוג של מורה חיילת, בלי הקטע של החיילת. כשאני מדמיינת מלחמה זה בדרך כלל בג'ונגלים של ווייטנאם כי אני רואה יותר סרטים מחדשות. אולי בגלל זה אני לא מצליחה בשום פנים ואופן להבין גבורה. לא מצליחה להבין את השריטה שגרמה לעידו להסכין עם הסיכוי שהוא ישלם בחייו כדי להציל אחרים. זה לא ביטוי מדויק. הוא הסכים לשלם במותו. אבל אני והילדים משלמים בחיינו. ואיך לעזאזל הוא הסכין עם המחיר הזה? אני לא מבינה בגבורה. אבל זה מרתיח אותי שלא הייתה לי זכות דיבור בעניין. שקיבלתי בהכנעה שזה הבן אדם ולא מספיק לקחתי בחשבון את האפשרות שדבר כזה יקרה.
אתמול גיליתי שוב מה שידעתי בלי לדעת שאני יודעת, שעידו לא היה חייב להיות שם. הוא בחר להיות שם. אבל אני גם יודעת שבחירה זה מושג נבזי. כי איך אפשר לבחור משהו שחונכת לקראתו כל חייך. בדיוק כמו שהרצון שלי לעשות מלא ילדים הייתה בחירה שמעוגנת בהיעדר בחירה פנימית. לא הייתה שום אפשרות אחרת. ורק כשהפכתי בעצמי להיות אמא גיליתי שלא הבנתי שום דבר על אמהות לפני כן.
כישראלים אנחנו אוהבים לחשוב על עצמינו כעם כאוטי שלא מקשיב לאף אחד.ת ולא מציית לכללים, אבל המיקרוקוסמוס של חיי המשפחה שלי מראים שבסוף, עם כל האנטי מערכיות ונון קונפורמיזם של עידו ושלי, אנחנו אומה ממושמעת של אמהות וחיילים.
ואולי בגלל זה אני לא מבינה גבורה. כי אני אמא.
במקום אחר
את הטקסט הזה פרסמתי כשלושה שבועות אחרי שעידו נהרג, ולמרות שאני רואה שהוא עושה משהו לאנשים, וטוב שהוא נכתב, חשוב לי לומר שהיום אני לא מסכימה איתו, ואני במקום אחר. ולכן אני מבקשת לנהל איזה דיאלוג עם הטקסט הזה, ולחדד כמה נקודות.
קודם כל, כבר כשכתבתי אותו לא הסכמתי עם המשפט האחרון, כי הוא כמובן לא מדויק, שהרי גם באמהות יש גבורה וגם הקרבה, אבל זה משפט סיום חזק אז לא רציתי לשנות אותו. על כן אציין שהתכוונתי לומר שאני לא מבינה גבורה כי לא קיבלתי את אותו חינוך שאלו שמוסללים לגבורה מקבלים.
אני חייבת לקחת אחריות על זה שבזה שנתתי לו חיבוק לפני שהוא הלך ואמרתי לו לשמור על עצמו, אני חתמתי והסכמתי ואיפשרתי לדבר הזה לקרות
שנית, אני לא מסכימה עם עצמי על זה שלא הייתה לי זכות דיבור בעניין, ברמה מסוימת לפחות – אני חייבת לקחת אחריות על זה שבזה שנתתי לו חיבוק לפני שהוא הלך ואמרתי לו לשמור על עצמו, אני חתמתי והסכמתי ואיפשרתי לדבר הזה לקרות. אמנם, נראה לי שגם אם הייתי תופסת לו את הרגל או קושרת אותו בחבלים הוא עדיין היה יוצא לשם כי הוא היה חזק ממני בהרבה, וזה מה שצו מצפונו אמר לו לעשות אז שום דבר לא היה משנה את זה, אבל העובדה היא שאפשרתי לאיש שלי להיות מי שהוא ואיך שהוא ולעשות את העבודה שלו, שהוא אהב, למרות שהיא הייתה מסוכנת. כי גם אני לא חשבתי לרגע שהוא ייהרג. זו לא תודעה שאפשר לחיות בה.
בגלל שאני יודעת שהוא נהרג, אז בדיעבד, הייתה הסתברות של מאה אחוז שזה יקרה, כי זה אכן קרה. ואז כשזה קרה, המחשבה הראשונה שלי הייתה כזה מן, מה אתה מטומטם? מה אתה הולך להיהרג? אבל הוא לא היה מטומטם. הוא פשוט לא הכיר את הסטטיסטיקה.
מלבד זאת, הייתי צריכה לקחת זמן להירגע ולהבין שהכעס שאני מרגישה הוא מובן, אבל הוא לא קשור בשום צורה לגבורה של עידו. העניין הוא שברגע שעידו מת, מתה גם נוגה של עידו. נוגה של עכשיו נולדה באותו רגע. ואני תינוקת ולא מבינה שום דבר כי כל המציאות השתנתה מחיים שהכרתי ואהבתי, למציאות חדשה עם מלא אור בוהק שאני לא מבינה את החוקים שלה, אז ברור שנבהלתי והשתוללתי מאד. אבל אין לי שום סיבה לכעוס על עידו.
הבעיה העיקרית שהעלתה לי את הסעיף ככל הנראה, היא הבלבול בין גבורה להקרבה.
זה באמת מבלבל, אבל זה לא אותו דבר. אלה שני משתנים במשוואה פשוטה: גבורה + הקרבה = קבורה.
ההקרבה שלו היא פאשלה. היא טעות. טעות שיכולה לקרות. עידו היה בן אדם עם סף גבוה של "סיכונים מחושבים" כמו שהוא קרא לזה. ולוחם במלחמה בהחלט עלול להיהרג אם וכאשר דברים משתבשים או פשוט לא צפויים כמו שאני משערת שקורה בלחימה אבל כאמור אין לי מושג, כי בחיים לא החזקתי נשק. אבל אין סיבה להלל את ההקרבה. היא לא הייתה הכוונה שאיתה עידו הגיע. לעומת זאת, את הגבורה חובה להלל. ועידו היה גיבור חושילינג, כשהוא חי.
גבורה זה לעשות מה שצריך כדי לעבור את הרגע
ממש לא מזמן, לפני שבוע או שבועיים, דיברתי עם אישה חכמה ואמיצה על רגע של גבורה שהיה לה. רגע קיצוני שבו היא הייתה מוכנה למות בשביל מה שהיא הייתה צריכה לעשות באותו רגע, והראתה את זה לבן אדם שעמד מולה עם נשק. זה גרם לה לעבור את הרגע. אחרי שהכל נגמר היא תפסה את הראש ואמרה לעצמה: אבל יש לך ילדים, מה חשבת לעצמך? (משהו שאני חושבת שאולי עידו גם היה אומר אילו ידע שהוא נהרג - אבל בואו לא נשחק יותר מדי ב"אילו" כי זה משחק עצוב, ועוד פחות ב"מה עידו היה אומר" שזה משחק בלתי נמנע ושנוא ביותר. הוא לא היה אומר הרבה).
תוך כדי השיחה איתה הבנתי פתאום. הבנתי מה זו גבורה. גבורה זה לעשות כל מה שצריך באותו רגע כדי לעבור את הרגע.
אין לזה שום קשר למחירים, ולהשלכות, ולמחשבות על העתיד.
אם חושבים על מחירים ועל מה עלול לקרות אחרי שתעשה מה שצריך, אי אפשר לעשות מה שצריך. אתה חייב להיות ברגע כדי לשרוד אותו.
בקרב, חייל אחר נורה ונפצע. עידו הגיע אליו, ראה שהכדור נתקע בקרמי ואמר לו "אתה בסדר, אחי, לך הביתה, יש לך סיפור טוב לילדים", ושילח אותו אחורה לפינוי. כמה דקות אחר כך נורה למוות
עידו תמיד היה גיבור, לפי ההגדרה הזו. אפילו המצאתי על זה שיר. הוא ידע מה צריך לעשות בעיתות משבר (וגם בזמנים נוחים. גם מה לעשות בשבת. אני פחות טובה גם בזה) ובמצבי משבר הוא היה עושה מה שצריך. בקור רוח. אני, לעומת זאת, תמיד נכנסת לפריז. לא העיר. הקרחון. חושבת על הסיטואציות בדיסוציאטיביות מוחלטת תוך כדי שאני סופר נבהלת מכמה הרגע נורא ובו זמנית מתענגת על כמה שהמילים האלה ארוכות. בגדול כל היציאה הזו אל מחוץ לעצמי היא מה שהופכת אותי לפחדנית, שוקיסטית, ולא הבן אדם לפנות אליו בעת צרה. כשהיה לי את עידו, גם לא היה צורך.
סתם דוגמא לקור רוח המופתי שלו, שגם מסוגל להגיש פאנצ'ים במקום: באותו קרב בו הוא נהרג, חייל אחר נורה ונפצע. עידו הגיע אליו, ראה שהכדור נתקע בקרמי, ואמר לו "אתה בסדר, אחי, לך הביתה, יש לך סיפור טוב לילדים", ושילח אותו אחורה לפינוי. כמה דקות אחר כך נורה למוות. אני חייתי עם ג'ון מקליין. בכל מני מובנים זה היה קשה, אבל בה בעת, איתו הרגשתי הכי מוגנת ובטוחה. גם ברגעים בהם הכי פחדתי.
עכשיו כשאין לי את הגיבור שלי, אני לומדת להבין גבורה, כי גם אני בדרכי גם עושה כל מה שצריך בכל רגע כדי לעבור את הרגע. ותראו איך אני שורדת יפה. תראו איך התינוקת הזו מלמדת את עצמה ללכת שוב על שתי רגליים.
גם הגבורה שלי אינה תלויה או מוגדרת על ידי תוצאותיה; הדרך מרוצפת בהצלחות קטנות וכישלונות רבים ונמדדת בעצם ההתמודדות.
לכן גם אין סיבה שהעובדה שעידו נהרג היא זו שתגדיר אותו גיבור. הוא תמיד היה גיבור. כל מי שהכיר אותו יודע זאת. בכך שאנחנו מהללים את ההקרבה שלו, וכורכים את הגבורה בהקרבה, אנו חוטאים לעיקר ומייצרים מצג שבו זה בסדר להשאיר אלמנה ושלושה ילדים אם זה בשביל להציל אחרים. זה מה שהטריף אותי כל כך, זו משוואה שגרמה לי להרגיש גם נבגדת על ידו, וגם רגשות אשם על כך שאני אגואיסטית כועסת שמרגישה נבגדת.
זו משוואה שמכשירה את המוות.
לעומת זאת, כאשר אני יוצרת הפרדה בין השניים, כשאני מגדירה גיבורים ככאלה שעושים מה שצריך כדי לעבור את הרגע, מצילים את מי שאפשר באותו רגע, מתמודדים עם כל מה שבא ומה שיש, ומנגד, אני מגדירה את ההקרבה כפאשלה (שיכולה לקרות לגיבורים) - אז אני יכולה לסלוח לעידו על זה שהלך למרות שהוא לא חזר, ואני הרבה פחות כועסת.
רק מאד מאד עצובה.