"רק בזכות התלמידים אני עדיין שורדת"

נסו לדמיין את הקושי של מחנכת המטפלת בילדיה הקטנים בזמן שבעלה בסבבי מילואים אינסופיים, ואם לא די בכך חייבת לקום בכל בוקר ולדאוג לחינוכם ולרווחתם של כ-40 ילדים נוספים. זהו האתגר שעומד בימים אלו בפני חלק גדול מהמחנכות בישראל, שמנסות לשמור ככל האפשר על שגרת לימודים קבועה ועל מסגרת חינוכית שפויה, כשבחייהן האישיים כאימהות לילדים, הן רק מנסות לשרוד. אך מסתבר שעבור לא מעט מהן דווקא העבודה והמגע היומיומי עם התלמידים ממלאים אותן במצברים הדרושים ובכוחות הנפש כדי לעבור את תקופת המלחמה בזמן שבעליהן במילואים. 

שלוש מחנכות מתוכנית "ראשית- קהילות מחנכות׳ בתמיכת קרן משפחת ליאון", שבעליהן משרתים במילואים חודשים משתפות בחוויות, בפחדים ובלילות ללא שינה, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייהן כמחנכות כיתה וכאימהות "חד-הוריות" במשרה מלאה.

אורטל כהן (34), מחנכת כיתה ד' בביה"ס "מורדי הגטאות" בר"ג

בעלה (37) של אורטל משרת כלוחם בצנחנים, בעבר היה לוחם קרבי במבצע עופרת יצוקה. ב-7.10 הוא גויס למילואים, הצטרף ללחימה בדרום ובצפון ומאז משרת כבר שלושה סבבים ברצף למעט הפוגות קלוֺת. היא אם לשני ילדים קטנים, רוני בת 9 ודניאל בן חמש, ונמצאת במערכת החינוך כבר 12 שנה.

"אני מנסה לתמוך ולעזור ככל יכולתי למערכת, אבל המלחמה מציפה אתגרים וקשיים חדשים במעגלים רחבים מאוד שטרם התמודדתי איתם עד היום. לפעמים אני מרגישה דאגה עצומה ואחריות גדולה לילדי הכיתה שלי, אבל גם חוסר אונים כשאני נאלצת לתפקד במלוא הכוח מול שני ילדיי הקטנים במקביל ל-28 ילדי הכיתה. אומנם קיבלתי תמיכה מהמשפחה המצומצמת (שגם לה היו דאגות ומתחים בשל גיוס הילדים והבעלים) מבית הספר ומהמנהלת, אך מול חרדות הנטישה והרגרסיות בהתנהגויות של ילדיי בבית ושל תלמידי הכיתה הרגשתי לפעמים חוסר אונים. מה שסייע לי מאוד היא התמיכה וההערכה מצד הורי התלמידים, ההודעות המחזקות שלהם, והתחושה שהם סומכים על בית הספר בכלל, ועלינו כמחנכים בפרט. גם הנהלת בית הספר היתה קשובה לצרכים ולקשיים של כל אחת מאיתנו. אחת התובנות החשובות שיש לי כאשת חינוך, כאמא וכרעיה מהתקופה המאתגרת הזאת, היא ששום דבר לא מחליף יחסי אנוש וערבות הדדית".

נטע גופמן מחנכת 9 שנים תלמידי תיכון בבית הספר "דרכא שיפמן"

נטע גרה בטירת הכרמל ומתגוררת בעתלית: "מבחינתי חינוך זו שליחות, וגם הדבר שאני הכי נהנית לעשות. אני מאוד אוהבת את העבודה ובעיקר את התלמידים שהם בשבילי כמו משפחה. אני מדברת איתם בגובה העיניים, אבל גם יודעת להציב גבולות כשצריך ולשמור על קשר הדוק עם ההורים, כי אני מאמינה שהשילוב של הורה, מורה ותלמיד הוא שמוביל להצלחה. ב-7.10, בעשר בבוקר, אריק בעלי כבר יצא למילואים. הוא 'שריונר בדם' ואף שלא קיבל צו 8, בחר עם כל הפלוגה שלו להתייצב בימ''ח, פשוט הכין תיק ויצא. גם אני שירתי בתפקיד משמעותי בסדיר כתצפיתנית, כך שאני מבינה את הדחף שלו לקחת חלק ולתרום. אנחנו ממש מבינים את ההקרבה שאנחנו עושים, והכל כדי שהחטופים שלנו יחזרו הביתה, וכדי לעשות את מה שנכון לעשות.

"כיום, אריק נמצא כבר בסבב השלישי של המילואים, ומגויס בצו 8 מאז המלחמה ל-280 ימים. יש לנו שתי בנות קטנות, בנות שנתיים וארבע, שנשארו חודשים על גבי חודשים בלי אבא, ועם אמא מחנכת במשרה מלאה. ההתחלה היתה קשה מאוד, שקלתי לקחת חל"ת, אבל לאחר מחשבה קיבלתי את ההחלטה שעל אף כל הקושי והמורכבות הקיימת, אני ממשיכה בשגרה, עוטה על עצמי מסכה ומתפקדת בצורה הכי טובה שאני יכולה, למען התלמידים שלי ולמען הבנות שלי. ומסתבר שזו היתה ההחלטה הנכונה, כי דווקא העבודה בבית הספר והתלמידים המקסימים שלי הצליחו להרחיק אותי מהמחשבות. מצאתי את עצמי נבלעת לתוך העבודה החינוכית ושוכחת לפחות לכמה שעות מכל הצרות. השמירה על השגרה חיזקה אותי ונתנה לי כוח להמשיך לתפקד, על אף כל הקושי והמגבלות. העבודה החינוכית בכלל, והכיתה שלי בפרט, הצליחו להפיג את המתחים ולהרגיש שאני משמעותית. במקביל קיבלתי סיוע מבית הספר שתמך והכיל את הסיטואציה, אבל כשחזרתי הביתה לבנות שלי, העייפות השתלטה והכל צף. בשעות אחה"צ השתלטה עליי תחושת הבדידות והפחד, לצד הרצון לשמח את הבנות שלי ולהעביר איתן את הזמן בנעימים.

"בתחילת המלחמה גם לא היו גנים ומסגרות לילדות, אבל ההורים שלי גרים לידי ועוזרים לי מאוד. אם זה לקחת את הילדות לגנים בבוקר או לבלות איתנו את אחה"צ. אבל בערב ובלילות הבדידות ניכרת ומעציבה, ואף אחד לא דמיין לעצמו שזה יימשך כל כך הרבה זמן. בתקופה האחרונה, חוץ מלבעלי ולילדות, אני דואגת גם לתלמידים שלי לשעבר. יש לי תלמידים שסיימו לפני שנתיים ואפילו חמש, ואני שומרת איתם על קשר הדדי גם עכשיו, בהיותם בשירות סדיר או מילואים בעזה, ואני כל כך גאה בהם. אני עדיין בקשר אפילו עם חבר'ה מהמחזור הראשון שלימדתי לפני תשע שנים. הם משתדלים לבוא לבקר בבית הספר, אם זה בימי הזיכרון או סתם ביום בהיר אחד. אלו הרגעים שבהם אני אומרת לעצמי שכל המאמץ היה שווה. כולי תקווה שנחזור לשגרה הרגועה שהיתה לנו, ושהחטופים יחזרו הביתה בשלום - עכשיו".

שירה שלמה, מחנכת כיתה ב' בנות בבית הספר היסודי "דביר" בחולון

שירה חוותה חודשים אינטנסיביים במיוחד, בעוד בעלה שירת בחזית, היא נדרשה לגדל ארבעה ילדים קטנים ולנהל כיתה שלמה: "בעלי משרת בחטיבת אלכסנדרוני, החטיבה שעשתה הכי הרבה מילואים. מאז ה-7.10 הוא שירת בשלושה סבבים, ובתוכם היה זמן מועט בבית. סך הכל מפתיחת המלחמה הוא עשה כ-280 ימי מילואים. מאוקטובר עד מרץ הוא שירת חמישה חודשים ברצף, ובחודש הראשון לא הגיע בכלל הביתה, אפילו לא לסופ"ש. ואז התגייס שוב ביוני לעזה, לפני זה הוא היה בקו בצפון. בחופש הגדול היה ממש קשה בלעדיו, ובראש השנה, יום כיפור ושמחת תורה הוא היה בלבנון. הילדים מתגעגעים לאבא בטירוף, ובסבב האחרון כבר התפרקו לחלוטין ובכו בלי סוף. החרדה שלהם וגם שלי היתה עצומה. הקושי העיקרי היה נפשי והדאגה היתה מטורפת. עם העניינים הלוגיסטיים איכשהו הסתדרתי, אף שיש לנו ארבעה ילדים קטנים בגילאי שנתיים, חמש, שבע ותשע.

"הימים היו ארוכים ועמוסים, אבל מצאתי מפלט בלתי צפוי בכיתה שלי. בכל בוקר נכנסתי לכיתה עם חיוך על הפנים, למרות הסערה שסערה בתוכי. הבנות הקטנות האלה הן פשוט אושר, עם החיוכים שלהן והחיבוקים החמים, נתנו לי את הכוח לקום בבוקר וללכת לעבודה. הן ממלאות אותי בשמחה ובתחושה של שליחות אמיתית. גם המשפחות של הבנות היו לצדי בכל רגע, הן דאגו לפנק אותנו במזון, במתנות קטנות ובמילים חמות. התמיכה שלהן היתה כמו קרן אור בסוף המנהרה. גם מנהלת בית הספר תמכה בי באופן יוצא דופן - ביום ההולדת שלי, בעוד בעלי היה בלבנון ומנותק קשר, היא הפתיעה אותי בעוגה וברכה מרגשת. אבל האתגר של לחנך ואחר כך לחזור הביתה ולדאוג לשבת עם הבנות הגדולות היה קושי משמעותי. ובכלל, המצב של ילדי המילואים מאוד קשה ומאתגר, הם ממש שקופים ואינם מקבלים מספיק את המענים הנדרשים. צריך להעלות את זעקתם ולהביא מטפלים לבתי הספר שיספקו להם סיוע רגשי מעבר לתמיכה של היועצת. אבל למרות כל הקשיים, אני מרגישה שדווקא התלמידים בכיתה נותנים לי המון כוח להחזיק מעמד מול כל הבלגן מסביב".