"כפר עזה זה המקום הכי יפה בארץ. האווירה שם מלבבת והחברים מדהימים. מקום שתענוג לגור בו,. לכן לא הפתיע אותי שבני אביחי ואשתו הגר החליטו לעבור לגור שם לפני כעשור. הם חיו שם מתוך ביטחון שמדינת ישראל מגנה עליהם, אבל היא לא מילאה את חובתה והפקירה אותם", אומר שמואל ברודץ', פנסיונר מראשון לציון בכאב.
בששי בערב כל המשפחה התכנסה בפאב של אחד מקיבוצי עוטף עזה כדי לחגוג את יום הולדתה העשירי של עופרי. "היה לנו ממש כיף, אני ביקשתי שהיא תבוא אלינו הביתה. עופרי אמרה שחגיגות יום ההולדת שלה אמורות להימשך למחרת, בשבת בבוקר, והיא לא יכולה. אני מצטער שלא התעקשתי יותר שהיא תבוא. חזרנו הביתה באותו ערב בשאננות מלאה, לא ציפינו לכלום. זה בסדר שאני לא צפיתי, אני לא יודע כלום, אבל לא ברור איך המדינה לא צפתה. ועדיין המצפון לא מרפה ממני, למה לא לקחתי את הילדה איתנו הביתה?".
בשבת השחורה ההיא של ה-7 באוקטובר, אביחי, בנו של שמואל, הבין שהמצב קשה והצטרף לכיתת הכוננות, להגן על הקיבוץ. "הוא יצא לשם מתוך ידיעה שתוך 20 דקות, צה"ל יגיע לפתור את הבעיה אבל עד השעה 14:00 צה"ל לא הגיע".
בין הקרבות, בשעה 6:50, אביחי מצא את בת השכנים אביגיל בת ה-3 שוכבת על אמא שלה שנרצחה כמה דקות לפני כן. אביגיל היא בתם של הצלם רועי עידן ואשתו סמדר שנרצחו בטבח הנורא. אביחי תפס את אביגיל ורץ איתה לממ"ד ביתו, הוא נלחם עד שנפצע בשעה 9:30 מירי אר.פי.ג׳י ולא יכל להמשיך עוד להלחם, הוא חולץ רק אחרי 6 שעות על ידי חברי קיבוץ סעד.
כששמואל שמע את האזעקות בשבת בבוקר, הוא הניח שמדובר בעוד סבב ירי סטנדרטי והמשיך לישון. בתשע בבוקר כבר שמע על יריות מחבלים בכפר עזה. "התקשרתי להגר וקיבלתי בוואטסאפ הודעה: 'אנחנו בממ"ד הכול בסדר'. ב-11:00 התקשרתי שוב והיא לא ענתה. היא כתבה באותה שעה לאביחי: "הם אצלנו בבית״, מאז נותק הקשר".
שמואל ומשפחתו כבר חשבו שהנורא מכל קרה עד ששכנים מכפר עזה דיווחו שראו מחבלים לוקחים את הגר ואת הילדים. "איכנו את הרכב שאליו נכנסו בעזה. זה אבסורד שכששמענו את הבשורה הכאילו טובה, שהם נחטפו, קפצנו משמחה".
"החיילים ראו את עוגת יום ההולדת ופרצו בבכי"
קיבוץ כפר עזה, שהיה גן עדן עבור רבים מחבריו, ספג פגיעה קשה כאשר רבים מהם נטבחו, נחטפו, ובתים רבים הוצתו. שמואל מספר כי מספר ימים לאחר שהקיבוץ טוהר ממחבלים, חיילים פתחו את המקרר, ראו את עוגת יום ההולדת של עופרי, שעדיין מחכה לה, ופרצו בבכי.
"אביחי הוא חקלאי, א-פוליטי, והגר היא חלק מהמנגנון של הקיבוץ. אנשים פשוטים וטובים שמגדלים ילדים לתפארת והצרה הזו נפלה עליהם משום מקום", אומר שמואל, "אביחי נמצא בימים אלה בקיבוץ שפיים עם חברי קיבוץ כפר עזה, ומצליח בינתיים להחזיק את עצמו ומתגעגע לאשתו ולילדיו: אוריה בן 4 שובב שמשגע את כולם, ואני משוגע עליו, יובלי בן ה-8 שחקן באקסבוקס, וכל הילדים מתגעגעים אליו ורוצים לשחק איתו, ועופרי הנשמה שלי, ילדה מתוקה בת 10 שהייתה מאושרת ולא עשתה כלום לאף אחד, אני מקווה שהיא תחזור עם כולם כמה שיותר מהר".
בימים אלה, יושב שמואל מדי יום בשער ויקטור בקרייה. זו דרכו השקטה והמנומסת "לעזור לממשלה להחליט נכון. הדרך לניצחון היא דבר ראשון להחזיר את החטופים. כדי להבטיח שעסקה כזו תתקיים דרוש שראש הממשלה ומקבלי ההחלטות ידמיינו שבין החטופים נמצאים הילדים שלהם ואז הם ירגישו כמו שאני מרגיש, והבעיה תיפתר במיידי. ממשלת ישראל אחראית לכך שהנכדים שלי נחטפו. הבן שלי ואשתו בטחו במדינת ישראל לכן גרו בכפר עזה, והיה ברור להם שבמקרה חירום מדינת ישראל תתגייס למענם, אבל המדינה פישלה בענק ולכן היא צריכה לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה".