הוא מביא לך פרחים או בלונים, לפעמים כשהוא ממש משקיע, הוא מביא גם עפיפונים. את מסמיקה. הוא מחבק אותך חזק. הוא מזכיר לך שהוא, הוא הבית שלך. כזה הוא הגבר שלך. הוא אומר לך שהוא אוהב אותך ורק אותך ולא מוכן שתהיי של אף אחד אחר. ואז, זה קורה. הוא שומע צליל של הודעה מהטלפון שלך, לפעמים זו התראה של צבע אדום או פרש טורקי, אבל זה לא משנה לו, הוא מרביץ לך. בלי שליטה. זה מתחיל בסטירה קטנה, ועובר אחר כך למכות בכל הגוף, הוא מפיל אותך על הריצפה, בועט בך ומקלל. כזה הוא הגבר שלך.
כשאת במערכת יחסים אלימה, בכל פעם את אומרת "רק הפעם", זה ישתנה, הוא הולך לטיפול, לא יכול להיות ששוב זה יקרה. אז מערכת היחסים שלי עם הקיבוץ בו אני גרה ב-27 השנים האחרונות, היא בדיוק כזו, רק שהגבר המכה, זו המדינה שלי, וזה כואב.
חוזרים לקיבוץ כי אין ברירה, הפחד גדול
מחר (חמישי) תסתיים תקופת השהיה במלונות של תושבי עוטף עזה בקיבוצים סמוכי הגדר: מפלסים, ניר-עם וארז, והם נאלצים לחזור לקיבוץ.
"אין מניעה ביטחונית", כך הגדיר את זה מפקד פיקוד העורף ויו"ר מינהלת תקומה. אין מניעה ביטחונית? אני שואלת, איך יכול להיות? אנחנו במלחמה פעילה, ורק בשבוע שעבר פורסם שיש מחבלים רבים במרכז הרצועה, מדללים כוחות של חיילים והפלסטינים אמורים לשוב לצפון הרצועה שזה מול הקיבוץ שלנו. עדיין יש קאסמים, טילים, מנהרות, כתבמ"ים, וניסיונות לחדור את הגדר, אז מה קורה פה? זו אני הלא שפויה שמפחדת לחזור? או המדינה שמחזירה את התושבים שלה לתוך מלחמה עוצמתית?
"רציתי להגיד לך שכבר 4 שעות רצופות יש הפגזות כבדות קרוב למפלסים כל הבתים זזים החלונות עוד רגע מתנפצים - איזו רשלנות וחוצפה היה לקבל החלטה להחזיר למפלסים ילדים אימהות זקנים", כתב אלי ביום שלישי אחד התושבים בקיבוץ.
אז כמו במערכת יחסים עם גבר אלים, כשבכל פעם את בטוחה שהפעם יהיה בסדר, הפעם הוא יפסיק עם זה, הוא הרי הולך לטיפול, הוא משתתף באלף סדנאות ריפוי, ואפילו עושה ריטריט מדיטציה מידי פעם, ובכל זאת, בכל פעם שאת חוזרת אליו, את יודעת בתוך תוכך שעשית טעות, ושזה יחזור מתישהו, אבל את בוחרת לא להאמין. לעצום עיניים. ככה זה בכל פעם כשחוזרים לקיבוץ אחרי "סבב".
180 מצלמות על הגדרות
"אם אתם חושבים שהגעתם עכשיו לשוויץ", אמר הרבש"צ בשבוע שעבר בפגישה במלון. "אתם ממש טועים. הסכנות לא חלפו, הן קיימות. המצב לא מזהיר אבל אנחנו מנסים לעשות הכל כדי למזער אותו. למדנו לקח ואנחנו נציב למשל 180 מצלמות על הגדרות, נבנה כביש מילוט, נתגבר את כיתת הכוננות ונוסיף גם כמה גנרטורים".
"רציתי להגיד לך שכבר 4 שעות רצופות יש הפגזות כבדות קרוב למפלסים כל הבתים זזים החלונות עוד רגע מתנפצים"
אגב, הרבש"צ המדהים שלנו, משה קפלן, הציל את הקיבוץ ב-7.10, יחד עם כיתת הכוננות וחיילים שיצאו הבייתה לסוף השבוע. הם נלחמו מהבתים ומהשבילים בעשרות מחבלים שחדרו אל קיבוץ מפלסים, כאשר פקודת המבצע על הקיבוץ הייתה לרצוח, לאנוס ולקחת בשבי. וכל זה כשהמדינה לא הייתה שם והם נשארו לבד מול התופת.
אז מדינה יקרה, ב-7 באוקטובר לא היית נוכחת, ואת ממשיכה לא להיות נוכחת באירוע. את ממשיכה לנהוג באלימות כלפי תושבי העוטף בזה שאת מנרמלת מצב של מלחמה ומכריחה אותם לחזור אפילו לפני הפסקת אש. כשהנפש שלהם פצועה והם בפחד יומיומי וממשי. כשהם חצאי בני אדם שיצאו מחדר במלון אחרי 10 חודשים ומבחינתם עוד לא יצאו מהממ"ד בכלל.
הפעם החלטתי להפסיק לפחד
במערכת יחסים אלימה, הצד האלים מנסה לייצר תלות שלך בו. "לא תסתדרי לבד", או "לאן תלכי?" ועוד משפטים כאלה שגבר אלים אומר לך, בדיוק כמו שהמדינה אומרת לנו, תושבי העוטף.
איך תסתדרו?, עדיף לכם לחזור הביתה. הכי קל, תחזרו למקום המוכר, אמנם הכל סביבכם מוגדר כשטח צבאי סגור, אבל תסתדרו לא? אתם חסינים, פיתחתם כבר חוסן. הייתם 10 חודשים במלון, התפנקתם, עכשיו הזמן לחזור הביתה.
מדינה יקרה, ב-7 באוקטובר לא היית נוכחת. את ממשיכה לנהוג באלימות כלפי תושבי העוטף בזה שאת מנרמלת מצב של מלחמה ומכריחה אותם לחזור אפילו לפני הפסקת אש
אז הפעם, החלטתי להפסיק לפחד ולצאת ממערכת היחסים האלימה מול המדינה, ולהגיד: "זהו! לא יקרה שוב!", ואני שוכרת דירה קטנה בקרית גת לשנה הקרובה, לוקחת שנת שיקום לנשום ולהרגיע את הנפש, לא מוכנה לחזור לתוך מלחמה ולנרמל את המצב הזה כאילו כלום לא קרה. הילדים והבעל שלי רוצים לחזור לקיבוץ ויחלקו את הזמן בין שני המקומות.
אפילו על שנת השיקום הזו אני צריכה לשלם לבד ולהחזיק למעשה שני בתים, כי המדינה האלימה שלי לא עוזרת לנו בכלום.
בשבוע שעבר הציעה מתווה לעזרה בשכר דירה שהתנאי המרכזי בו הוא להפסיק להיות תושבת העוטף. כן כן, אני צריכה לקבל את החלטת חיי כשאני יוצאת מחדר של 10 מטרים. האלימות של המדינה כלפינו היא לא רק בזה שמחזירים אותנו לאזור מלחמה אלא גם אלימות כלכלית. אם משפחה מפחדת לחזור, מה היא אמורה לעשות? ממחר אין כלום.
המדינה לא נותנת שום פיתרון לאלה החוששים לחזור. אז הנה אנחנו, שאצלינו אני מאוד חוששת לחזור ולא מוכנה לנרמל יותר חיים ליד גבול במלחמה, לוקחים עוד דירה קטנה של 3.5 חדרים שתהיה לנו דירת מפלט.
נחזיק שני בתים, ונקרוס כלכלית, למי זה נראה הגיוני?
אז מדינה יקרה, אני אומרת די, הפעם לא תנצחי אותי. אני אחליט מתי אני חוזרת ובאילו תנאים, אם בכלל.
את רוצה להחזיר אותנו לחבל התקומה? צמד מילים חזק, רק חבל שהוא לגמרי מנותק מהמציאות. אף אחד בעוטף לא מרגיש שום תקומה והחבל היחיד שמרגישים התושבים הוא את החבל על צווארם.
עד שהחטופים לא יחזרו והביטחון לא יחזור והטראומה לא תשקוט לפחות, אין שום תקומה לעוטף. הגיע הזמן שתפנימי את זה מדינה יקרה, ומקבלי ההחלטות המנותקים שם למעלה.
מדינה יקרה, במקום שאני אהיה זו שאצטרך למצוא פתרונות הגיע הזמן שדווקא את, כמו גברים מכים, תלכי לטיפול, תעקרי את הבעיה מהשורש ותשתני. אולי אז תוכלי לטפל בחבורות ובצלקות שנשארו אצלנו.