"בואו נילחם", "נראה להם מי פה החזק", "נשמיד אותם", "נעיף אותם", "יאלה בואו נגמור אותם". נשמע לכם כמו ילד בחנות ממתקים? זהו שלא. זו הממשלה שלנו שחוזרת להילחם כשהכול פה סוער. כשהחטופים עוד בעזה. כשתושבי העוטף סגורים בבתים. אבל למי אכפת? העיקר, בואו נשמיד אותם, נגמור אותם ועוד שלל משפטים לא ריאליים. מוכרים לנו חלום שלא יקרה.
אסור היה להחזיר אותנו. עכשיו לצערנו, אחרי האסון, כולם יודעים מי זה "אותנו". ראיתם שאין לנו קרניים. ראיתם שאנחנו בני אדם. שבחרנו לגור באחד האזורים שהיו פעם הכי יפים בארץ, בתוך גבולות מדינת ישראל ושבבחירה הזו אנחנו משלמים בחיים, בגוף ובנפש.
אותנו זה אותם אלה שחזרו לעוטף למרות שיש עדיין חטופים בעזה, למרות שהמלחמה לא נגמרה, למרות שמסוכן פה, למרות שאיבדנו חברים ומשפחה ולמרות הטראומה. הסכמנו לחזור.
ועכשיו? אנחנו שוב במעצר בית. בדיוק כמו לפני ה-7.
אתה מסתובב חופשי ואנחנו במעצר בית.
אסור היה להחזיר אותנו. אמרתי את זה ואגיד את זה בכל מקום ובכל זמן. אנחנו התושבים, "המגן האנושי", "החיץ התת-עורי", ועוד אי אילו מושגים ששמעתי לראשונה בחיי אחרי ה-7 באוקטובר. והם לא מעניינים אותנו, התושבים שחיים קילומטר מג'אבליה בקיבוצים צמודי הגדר, שכל מה שהם רוצים זה לחיות בשקט ולהחזיר את כל החטופים.
אז יש שאומרים, "למה חזרתם, מה חשבתם שישתנה?". לא חשבתי שישתנה ולא רציתי לחזור. הרבה עשו את זה בלית ברירה. כי המשפחה רצתה, הילדים התחננו, והנפש כבר הייתה עייפה. אז חזרנו. להגיד שלרגע מישהו חשב שמשהו ישתנה? לא. אף אחד. לכן גם יש הרבה כאלה שלא חזרו ולא יחזרו לעולם. ובצדק.
כל הלילה התכתבו בקבוצות של הקיבוץ, אף אחד לא ישן
מגרדת את עצמי מהמיטה בבוקר אחרי לילה לבן של בומים, ירי ועוד רעשי מלחמה מטורפים. ומבין מבול ההודעות בקהילנט, מהרבש"צ ומאמא שלי, קופצות לי הודעות עם שתי חברות קרובות ואהובות, שלא ישנו כל הלילה והתכתבו.
"כמה זמן את חושבת שזה יימשך?", כותבת חברה שלי, והשנייה עונה לה: "מי יודע, זה יכול לקחת גם כמה שבועות", "אז שוב נהיה במעצר בית?", "אבא שלי במיון ואני לא יכולה להשאיר את הילדים לבד", "ביטלו לנו כנס ענק מחר", "מה יהיה?", "אין רכבות, תכננתי לנסוע לעבודה בתל אביב", "אין לימודים, התבטל לילדים מבחן ענק במתמטיקה", "והחטופים?? אלוהים", "מה יהיה עם החטופים?".
"אני מבינה כמה שום דבר לא השתנה. כמה החיים פה תמיד יהיו משובשים, מפחידים ומסוכנים, ואפשר אחרת - רק הממשלה שלנו לא רוצה שיהיה אחרת"
"והמחשב נשאר במשרד, שיט איך אעבוד מהבית?", "תבקשי ממישהו מכיתת הכוננות שיקפיץ לך אותו", "יש להם בכלל מה לירות עלינו?", שואלת אחת והשנייה עונה: "ימים יגידו". "כל עוד אין תכנית חליפית, נראה שאלו החיים פה", כותבות שתיהן בייאוש.
עוד נכתב בקבוצות: "לפי מה שכתוב הם תכננו השתלטות על היישובים... אבל אי אפשר כבר לדעת עם הממשלה הזו", "התחושה היא שכל ההחלטות הן פוליטיות", "אולי בלימה של גל המחאות שתוכנן להיום זו הסיבה ללחימה פתאום?", כותבת חברה. "אנשים כמו ביבי הם הכי מסוכנים, הלב שלהם לא במקום הנכון. הקואליציה לפני החטופים".
אז כתושבת העוטף, הדבר הכי מסוכן שקורה פה הוא חוסר האמון. אנחנו באמת כבר לא יודעים מה מוביל את הממשלה הזו, דאגה לחטופים, לתושבים, לחיילים? או אך ורק פוליטיקה. ואני מבינה כמה שום דבר לא השתנה. כמה החיים פה תמיד יהיו משובשים, מפחידים ומסוכנים, ואפשר אחרת - רק הממשלה שלנו לא רוצה שיהיה אחרת. וזה נורא. וזה הכי מפחיד וזו הסיבה שאשקול את צעדיי מחדש.
יש אפשרות אחרת
אז "בואו נראה להם מי החזק", "נשמיד אותם" ועוד אי אילו הצהרות בומבסטיות, לא על חשבוננו, מקבלי ההחלטות. לא על חשבוננו. בואו. מזמינה אתכם ללילה אחד של שינה קרוב כל כך למלחמה. בואו. מתה שתבואו. מבטיחה לכם שלא תעצמו עין ולא בגלל גיל המעבר, לא לא, בגלל שתרגישו מה זו סכנה אמיתית, מוחשית, קרובה מאי פעם.
וכמו תמיד אנחנו צריכים לעשות כאילו הכל בסדר כדי לשרוד את החיים בעוטף. כאילו "הכל בשליטה", אז הפעם לא. לא ניתן לכם להחזיר אותנו ל-6 באוקטובר! לא הכל בסדר, ושום דבר לא בסדר ולא יהיה בסדר יותר. לא מוכנים! נצא מהבתים, נישן באוהלים מול הכנסת אם צריך, כדי לצעוק: לא מוכנים לחיים כאלה יותר. יש אפשרות אחרת.
אם הייתי ממקבלי ההחלטות הייתי מסיימת את המלחמה, מחזירה את החטופים, מקימה לקיבוצים צמודי הגדר יישובים רחוקים, לפחות 10 ק"מ מהגבול, ומייצרת אזור חיץ מלא בצבא בין גבול ישראל לעזה. מה שמסוכן באמת, הוא שהממשלה מסירה מעצמה אחריות. במקרה כזה, כשתמיד זה "החמאס", והממשלה לא אחראית לכלום. אז בעצם הכול יכול לקרות. וזה הכי מפחיד.