"היא פשוט נרדמת - זה יכול להיות תוך כדי אכילה או בבריכה"

מירב בן עמי נבון (57) יועצת שינה, מומחית לתאומים, שלישיות וצמודים. "הגעתי לתפקיד שלי קצת במקרה, בעקבות משבר גיל 45. עבדתי במכירות הרבה מאוד שנים ופחות אהבתי את מה שאני עושה. קפץ לי בפייסבוק קורס ייעוץ שינה והתחלתי לבדוק ולראות. תמיד אמרו לי שאני צריכה להיות קואוצ'רית, אבל זה לא התחבר לי, ופתאום נפלו כל האסימונים. חיפשתי משהו לנפש, משמעותי. להרגיש מיצוי וערך של מה שאני עושה, לא כל בוקר ללכת למכור ולהגיד לעצמי עשיתי עוד כך וכך כסף, אלא לשנות לאנשים את החיים, הזוגיות, את איכות החיים, זה משנה חיים. ככל שלמדתי יותר, ככה התאהבתי והבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה ורוצה לעשות".

אייל בן עמי (55 פלוס) מירב: "הוא צריך להרגיש צעיר". אייל: "צריכים להרגיש צעירים לנצח. סיימתי צבא, התגייסתי למשטרה, באיזשהו שלב נקעה נפשי והחלטתי שאני יוצא לדרך חדשה, ומשנת 2000 אחרי עשור בצבא ובמשטרה, למדתי טבחות בתדמור ועברתי למטבח. עבדתי בחו"ל שנה, בכפר המכבייה, בירושלים. בשנת 2017 עברתי ניתוח ברכיים, ומאז לא יכולתי לחזור לעבודה, שילמתי מחיר על כל השנים שהייתי על הרגליים, היום אני גמלאי של המשטרה ומקבל נכות מביטוח לאומי. אני קם בבוקר, מוציא את הילדה לבית ספר כדי שמירב תמשיך לישון, בקיצור, פנסיונר מגיל 50, מוצא לעצמי עיסוקים". מירב: "מבשל בעמותה ועוזר בבישולים".

נשואים: מירב: "כמו כל זוג, כל אחד מספר את הסיפור שלו". אייל: "אני הייתי שוטר במרחב ירקון ומירב הייתה מתנדבת במשמר האזרחי, ושוטרים לא אוהבים מתנדבים, במילים עדינות, לא אוהבים שיסתובבו בין הרגליים. היה ערב יחידה ומירב הגיעה, התחלנו לקשקש". מירב: "אסף שהתנדב איתי שבר את היד. זה היה בערב סוכות, אסף ואני היינו במשמרת, אייל שהוא במקור מבאר שבע הגיע גם כן. אייל היה אמור לנסוע להוריו ואז הוא אומר 'את באה איתי לבאר שבע', זה היה הזוי, הוא לא צחק, היה רציני, ואמרתי: 'כן' ונסעתי איתו ועם חבר שלו. אני אומרת לעצמי בנסיעה: 'מה עבר עלייך שאמרת כן?. אייל: "הכי סוריאלסיטי, אני הצעתי ולקחתי בחשבון שלא תבוא". מירב: "נסענו לבית הוריו, ישנתי בחדר עם אחותו וירדתי בבוקר לסלון כשהוא עוד ישן, ואמא שלו אמרה: 'אני אלך לקרוא לו', אמרתי לעצמי בלב 'למה לקרוא לו? אני בכלל לא מכירה אותו'. בקיצור, היינו שם בערב חג סוכות, ומאותו סופ"ש אנחנו ביחד. לאייל הייתה כלבה מהממת שקראו לה טקילה וכדי לדאוג שיהיה יותר בקשר (אני גרתי בתל אביב והוא ברמת גן) הבאתי אותה אליי כדי שיבוא גם כן ולא ילך הביתה. עם הזמן הוא עבר לגור איתי והבאנו עוד כלבה ונהיינו זוג עם שני כלבים: וודקה וטקילה. גרנו ביחזקאל בתל אביב שנה-שנתיים. היום אנחנו הורים ל-5 כלבים ו-4 ילדים. לפני חצי שנה לצערנו הרדמנו את אחת הכלבות". אייל: "על כל ילד, כלב".

ילדים:

גיא (28) (על שם גיא גודס) מירב: "גיא סטודנטית לבלשנות ולשון עברית בבאר שבע. שנינו אוהדי מכבי שרופים והמספר מנוי שלנו 63  - ככה ותיקים. כשהתחלנו להיות חברים עשינו מנוי, המיתוג שלי של העסק בצבעי כחול צהוב ואני לובשת רק כחול צהוב, אין אדום בבית. הילדים מגיל 0 יודעים שאדום לא נכנס הביתה". אייל: "כשמירב הייתה בבית חולים אחרי הלידה השנייה, הגיעו 2 חברות לבקר אותה והביאו לה מתנה, היה שם סרבל אדום, וחברה אחת צועקת על השנייה 'את לא יודעת שלא מביאים לפה אדום?'".

ניר ונדב (22) מירב: "תאומים, נדב על שם נדב הנפלד, ניר זה סתם שם יפה לבת. ניר חולת נרקולפסיה, זו הירדמות בלי שליטה, בכיתה ח' פרצה המחלה, לקח כמעט שנה וחצי עד שהיה אבחון. ניר פשוט נרדמת. זה יכול להיות תוך כדי אוכל או בבריכה, אין טריגר. יש מעגל קסמים כי בגלל שהשינה לא איכותית היא כל הזמן עייפה. האבחון שלה היה אחרי שכבר הייתי יועצת שינה. חולי נרקולפסיה כמו ניר נכנסים לשנת חלום לפני שנרדמים או תוך חצי דקה מזמן ההירדמות הם מגיעים לשלב 3-4 ואז השינה לא איכותית והיא תמיד עייפה. יש טיפול תרופתי שמקל אבל לא פותר. הוא משאיר אותה יותר שעות ערה אבל לא גורם לה להיות ערנית. היא כל הזמן ישנה ועייפה וקשה לנהל חיים ככה. לניר יש כלב שירות מהמם שקוראים לו האגזי, האגזי אולף לדעת לקרוא את ניר, את הריח גוף ואת המנח גוף שלה, מזהה צליל של שעון מעורר וכשהיא נרדמת הוא יודע להעיר אותה, הוא הכלב הראשון בארץ שאולף לנרקולפסיה. ניר מאוד אוהבת לצלם והולכת הרבה לסדנאות צילום, אני תמיד איתה כי היא לא יכולה לנסוע וצריכה עזרה, היא גרה איתנו בבית. חוץ מגיא כולם גרים בבית. נדב ברמן באולם אירועים ומאוד אוהב את העבודה שלו".

שי (11) מירב: "תלמידת כיתה ו' שמאוד אוהבת חיות. היא הצעצוע שלנו בבית, המפונקת. ילדה מאוד בוגרת ומדהימה".

מגורים: מירב: "ב-18 השנים האחרונות אנחנו גרים בכפר יונה, בחמש השנים האחרונות אנחנו שוכרים בית פרטי עם יחידת דיור וחצר, שבה אמא שלי גרה, היא בת 92.5 והיא הבנאדם הכי צעיר שיש. היא גרה איתנו ב-8 השנים האחרונות. כיף לכולם. אמא שלי מתעסקת ברפואה אלטרנטיבית, אירידיולוגיה, מאבחנת ומטפלת עד היום באנשים, קוראת וכותבת ספר, יש לה פגישות והיא נוסעת לירושלים וחיפה, כל הזמן בתנועה, אחרי האירוע במג'דל שמס היא נסעה לשם לנחם. הילדים נכנסים אליה והיא לפה, יש לנו דלת מקשרת בתוך הבית וכניסה נפרדת".

כלבים:

מואב – מירב: "הכלבה של גיא. גיא למדה אילוף כלבים ומואב היתה כלבת עמותה שהיא אילפה אותה כדי שיאמצו אותה, ובגלל שלא אימצו גיא אימצה אותה".

האגזי – מירב: "על שם הבובה של ג'ואי מחברים, והוא צמוד לניר".

טופ – האסקי מעורבת.

דנטה – זקן השבט - מילינואה מעורב.

מקס – מירב: "אימצנו בקורונה. לילדים המסכנים לא היה מספיק כלבים אז אימצנו אותו, רועה הולנדי ואוסטרלי, ערבוביה של רועים".

מירב: "ויש עוד כלבה של אמא שלי  - יורקשייר טרייר". 

מה אוכלים בבית? מירב: "לא אוכלים ג'אנק, אייל מבשל וכל יום יש אוכל מבושל, תמיד משתדלים שיהיו ירקות. הוא מבשל הכול, פחות אוכלים חלבי ויותר אוהבי בשר ועוף. אוהבים לארח. רק צריך להגיד לאייל שיש אורחים וישר זה הופך להיות פרויקט עם מנה ראשונה ושנייה".

חלוקת התפקידים: מירב: "אייל מבשל ועושה כביסה. כשניר ונדב נולדו, חזרתי מהר לעבודה ואייל נשאר איתם בבית עד גיל 8 חודשים ואז הם נכנסו למעון והוא חזר לעבוד. כלים זה הילדים, בעיקר מה שיש אצלנו בבית זה שערות של הכלבים שצריך לשאוב וזה מתחלק בין כולם. כל פעם מישהו אחר מאכיל ומוציא אותם".  

תחביבים: מירב: "אייל מאוד אוהב מוסיקה, כששורה עליי המוזה ויש זמן אז אני עושה עבודות יצירה למיניהן, מדביקה תמונות על מפיות". אייל: "מגיל צעיר מאוד הייתי מגיע הביתה אחרי הלימודים ושומע מוסיקה, בשנתיים האחרונות ארגנתי לעצמי פטיפון עם כל מה שדרוש, ויש לי תקליטים כמו פעם, אוהב לראות הופעות חיות בחו"ל, קורא הרבה ספרים, אוהבים לנסוע לחו"ל ביחד". מירב: "טיולים אורבניים, אנחנו לא מאלה שעולים על מכוניות ומטיילים בטבע, אוהבים רעש".

ערך מרכזי בבית: מירב: "פתיחות ושיתוף. אני יכולה להגיד בתור אמא לילדים בוגרים ששיתוף ופתיחות בבית מאוד חשובים לנו והילדים גם כאלה". אייל: "הילדים בני 22 ו-28 ואומרים לנו: 'אנחנו הולכים לחברה, זה בסדר?'" מירב: "לא ממקום של לקבל אישור או של כפייה, אלא מקום של בגרות, במיוחד עם המצב היום, תמיד יהיה מיקום פתוח, כשהם יוצאים לפאב הם שולחים הודעה: 'אמא פתחתי לך מיקום'". אייל: "אמרתי להם שאני מעריך את זה, כשילד בן 26 מעדכן שהוא יוצא ולא צריך את האישור שלי, זה לא מובן מאליו".  

מה בסל רגשות האשמה: מירב: "ממש לא". אייל: "שלא טסנו מספיק לחו"ל. ברגע שיירגע המצב ניסע. עשיתי לפני שנתיים טיול סוליקו לארה"ב לחודש". מירב: "אייל אוהב מוזיאונים, ותכנן לעצמו טיול עד הפרט האחרון, מוזיאונים וטיולים שלא הייתי שורדת דקה". אייל: "הייתי ב-27 מוזיאונים". מירב: "מוזיאון אחד ואני קופצת מהחלון. לכל אחד יש את הנישה שלו ואת הדברים שלו, ואנחנו מאוד מפרגנים זה לזו, אני תמיד צוחקת ואומרת ללקוחות שלי שיש לי בעל 31 שנה ומגיע לי צל"ש, כי לשרוד ולהצליח לתת לכל אחד את המקום שלו זה לא ברור מאליו".

כמה משתכרים: מירב: "מעל הממוצע".

לאן הולך הכסף: מירב: "בעיקר לחיים. אנחנו 31 שנה בשכירות, מחזיקים בית, כלבים, רכב, הוצאות שוטפות. כל אחד מהילדים עוזר כפי יכולתו. המטרה שהם לא יעזרו. נוסעים לחופש אבל לא מבזבזים. אייל: "כשנוסעים לחו"ל, המקום האחרון שתמצאי אותנו זה באתרי קניות". מירב: "בנסיעה הראשונה לחו"ל  - בלונדון - הגענו לשדה התעופה בחזור ואז אייל שואל 'מה קנית לעצמך?', עניתי שכלום, והוא אמר לי: 'את לא עולה על המטוס אם את לא קונה לעצמך משהו'. מצאתי איזה פליז כחול מהמם וקניתי אותו וזו היתה כל הקנייה אחרי שבועיים בלונדון. קונים מה שצריך, אני מאוד אוהבת החלפות בגדים, ובעניין איכות הסביבה, ניר הכניסה אותנו לעניין, יש פחי מחזור בבית, בכפר יונה לא מפרידים ואצלנו הכול מופרד. ברגע שמשהו חשוב למישהו, יש שיתוף פעולה של כולם".

משבר אישי: מירב: "הייתה לי חברה שהיתה במצב קשה. גרתי אז בבאר שבע והיא בתל אביב וניסיתי לעזור לה המון. דיברנו בשישי והלכנו לאכול, אמרתי שאני אחזור אליה יותר מאוחר, הילדים אז היו קטנים, ולא חזרתי אליה. בשבת לא ענתה, הקפצנו את כולם, ואז הסתבר לי שהתאבדה. זה שבר אותי כמו ששום דבר לא שבר אותי, כשאבא שלי נפטר זה לא שבר אותי כמו המוות שלה, חשבתי המון זמן שאם הייתי מצלצלת אליה אולי יכולתי למנוע את זה, והרבה זמן זה שבר וזעזע אותי, עם השנים הבנתי שזה כנראה לא היה מונע את זה".

חרבות ברזל: מירב: "יש לי משפחה גדולה בבארי שנפגעה, לאייל יש חברה טובה שגרה בכיסופים. אנחנו קפלניסטים מהיום הראשון של ההפגנות, כל מוצ"ש. אני חושבת שזה גרם לי להרגיש יותר צורך להילחם על הבית, ומצד שני הרגשה של חוסר אונים. המרחק בין כפר יונה לטול כרם זה המרחק בין בארי לעזה, ואני היום מפחדת להגיד שאם ייכנסו מחבלים נהיה באותו מצב, ואף אחד לא יעשה שום דבר להחזיר אותנו. במשך כל השנה הראשונה של המחאה לא העליתי שום דבר בפייסבוק שלי כי אני עצמאית. היום מה שמנהל אותי כמעט כל הזמן זה החטופים, כשיש 101 אנשים שחלקם בוודאות חיים, ואף אחד לא עושה שום דבר להחזיר אותם. אני הבטחתי לעצמי לעשות כל מה שאני יכולה כדי להעלות את המודעות שזה ישתנה". אייל: "אני הייתי שוטר 10 שנים ועברתי את הפיגועים גדולים בתל אביב ורצח רבין, ויש פה ניצב לשעבר שגר בכפר, יצא לי לנהל איתו כמה שיחות, ואני פשוט מבכה את העובדה שהמשטרה שאני צמחתי בה לעומת היום היא חלק מהעניין הפוליטי. אלו חברים שלך, אבל כבר לא וזה כואב". מירב: "אני מאמינה שהפוליטיקה היום נכנסת לכל מקום אבל החטופים מעל הכל, ויש אנשים שקורעים תמונות שלהם או אח שכול שמישהו צועק לו מהאוטו מילים קשות, היום זה מה שמנהל אותי". אייל: "אנחנו יותר מודעים פוליטית. היתה זהות פוליטית גם לפני ה-7.10 אבל היא לא היתה מוחצנת כמו היום". מירב: "גיא, ניר ואני נוסעות להפגנות בירושלים, גיא יוצאת להפגנות בבאר שבע, אני יכולה לספור על יד אחת ימים שלא יצאנו להפגין, רק כי לא היתה ברירה".

על מה רבים: אייל: "למה לא הורדת את הכלים מהשולחן ולמה האור דלוק, ולמה המזגן לא נדלק, ולמה לא נתת כדורים לכלב". מירב: "על השטויות הכי שטותיות שיש בעולם. אני יכולה להתעצבן על אוכל שהכין כי רציתי משהו אחד והוא הכין משהו אחר".

תקשורת: מירב: "אני מכורה לטלוויזיה". אייל: "מירב היא נרקומנית של חדשות, טוטאלית, ואני פעם ביום". מירב: "אני קמה בבוקר, מדליקה את הטלוויזיה ועולה לישון עם חדשות, באוטו אייל עם אוזניות כדי לא לשמוע, ואני שמה מוזיקה רק כשאני עייפה. ב-98 אחוז מהיום אני או על החדשות בטלוויזיה או על רשת ב'  - על בן כספית. בהארד קור של המלחמה ערוץ 12 היה פתוח בטלפון באוטו בלי לראות, רק לשמוע". אייל: "אני רק מוסיקה. זה בעיקר הריבים שלנו - להעביר תחנות".

סופי שבוע: מירב: "בעיקר בבית, ומוצ"ש בקפלן". אייל: "כמעט כל השבוע אני בעיסוקים שלי והיא בשלה, ארוחה משפחתית בשישי זה בל יעבור. לפעמים גיא בבית וכולם ביחד, לפעמים גיא נשארת בבאר שבע. הקשרים בין הילדים מדהימים, כשגיא נסעה לטיול אחרי צבא היא רצתה לקחת את ניר ונדב איתה, שינתה את כל התוכניות והם נסעו ל-3 שבועות לארה"ב. ניר ונדב עלו אז לכיתה י"א והם טסו בסוף השנה. כשגיא הייתה בת 8 חודשים הייתה לה מטפלת ששמה גלית, ומאז היא נשארה בת משפחה. גיא והיא חברות הכי טובות שיש. את הטיול לפני ואחרי צבא הן עשו ביחד".

זמן איכות זוגי: אייל: "משתדלים. בתקופה האחרונה אומנם לא היה. כשיש אפשרות אנחנו יוצאים לגיחות, צימר בצפון, או חופשה באתונה, משהו בסגנון, מלון ספא עם ארוחת בוקר. אנחנו לא מאלה שיושבים בבתי קפה".

זיכרון משפחתי נעים: מירב: "בספטמבר שנה שעברה טסנו להופעה ביוון של אימג'ן דראגון, אנחנו אוהבים לטוס להופעות עם גלית וחברים, היא חלק מהמשפחה לחלוטין". אייל: "לפני כמה שנים תכננו טיול משפחתי ליוון, הזמנו טיסות לכולם, ביום ראשון הייתה הטיסה וביום חמישי בבוקר הודיעו לנו שהאגזי לא יכול לטוס איתנו, הגעתי עד ללשכת השגריר". מירב: "בסוף חוץ מניר וממני כולם טסו לאתונה, ואז בדצמבר ניר ואני טסנו לאמסטרדם לשבוע וחצי".