ימי המלחמה הקשים מביאים איתם לא מעט גיבורים וגיבורות. ב-16 במאי, נפתחה בנמל יפו תערוכת הצילומים "עוד לא אבדה תקוותנו" המצדיעה למשרתי ומשרתות המילואים במלחמת "חרבות ברזל". בתערוכה יוצגו פורטרטים אישיים וחשופים המגוללים את סיפורם וסיפורן של האנשים שנותנים הכל למדינה, חיילי וחיילות צה"ל במילואים, את הקושי, הגעגוע - אל מול גודל השעה והמאבק להשבת בנינו ובנותינו לגבולם.
התערוכה מביאה דמויות ישראליות מגוונות, המבקשות שנראה אותם ואת מה שעברו אף שלעתים הפצעים והכוויות שלהם שקופים, מתוך הבנה שבכל דקה הם עלולים להיקרא שוב. התערוכה כוללת 30 תצלומים של 15 מילואימניקים ומילואימניקיות, כאשר תצלום אחד הוא פורטרט בשחור לבן והשני מבקש לראות אותם "בחיים הקודמים" שלהם ושלהן. חלקם וחלקן "שבו" ל"חייהם הקודמים" אך הם והן לא אותם אנשים שהיו.
יוזמי התערוכה ומי שעומדים מאחורי הפקתה הם הצלם שי פרנקו; ענבל שבח שרביט, זוכת תואר אבירות מטעם מרכז פרס לשלום ולחדשנות; ועידו גרינברג, איש קריאייטיב וטלוויזיה. הבאנו לכם חלק מהצילומים של אותם אנשים שאנחנו צריכים להסתכל להם עמוק בעיניים.
אלה הר בת 25 מהרצליה
במילואים: רס"ל, אחראית מודיעין, לוחמת איסוף קרבי.
בחיים עצמם: בעלת רישיון טיס פרטי, בקרוב גם מסחרי.
"גויסתי אחרי ארבעה ימים של לחימה, הגעתי לבסיס ברכבת שהיו בה מעט אנשים, ואז התחילה אזעקה ונשכבנו כולנו על הרצפה. זה שוק מצד אחד, אבל מצד שני בער לי המקום הזה של 'יאללה, מה צריך אותנו, ואיפה צריך' ופשוט להגיע ולתת וזהו. היתה רוח מטורפת של התנדבות, כי אנחנו בשביל עצמנו וצריך לקום ולעשות משהו. הייתי שלושה חודשים במילואים, על הגבול סמוך לעזה וגם באזור רפיח. הייתי מנותקת ממה שקורה בחוץ, אבל שמעתי שבתקשורת דיברו על הכוח של הנשים במלחמה הזאת ובכלל בצבא, על כמה העריכו אותנו יותר פתאום. אני חושבת שבמיוחד כנשים יש לנו סבלנות ויכולת דיוק, ומסוגלות לשמר את זה גם לאורך זמן. אנחנו יכולות להביא תוצרים מעל ומעבר, ליצור קשרים עם האנשים הנכונים ולדחוף לאן שהכל צריך להגיע. זה כל העניין באיסוף מודיעין - היכולת לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם.
"החזרה לשגרה הייתה קשוחה, יש מן דיסוננס שחי אצלך בראש – איך אני חוזרת לחיים שלי, כשאני מרגישה שאני חלק ממשהו יותר גדול, ויש עכשיו משהו חשוב יותר להתעסק בו. את נותנת את כל כולך למטרה אחת – שלושה חודשים שהם חיים או מוות – וכשאת חוזרת למציאות הכל נראה קצת חסר משמעות. אין לי ארץ אחרת, אין לנו מקום אחר- חשבתי לעבור לחו"ל אבל הבנתי שישראל זה הבית, זו המדינה שלנו ואנחנו נשארים פה ועושים הכל למענה.
"את הצילום שלי אני רוצה להקדיש לכל החיילים והחיילות, מילואימניקים ומילואימניקיות, אזרחים ואזרחיות – שהשאירו הכל מאחור ויצאו להילחם, בין אם בעורף ובין אם בחזית. אני מאמינה שהערבות ההדדית ו'אהבת לרעך כמוך' שבערו בכל האנשים, הביאו להצלת המדינה ולכך שנוכל לקיים בכלל את הצילום הזה".
מלאני למברסקי בת 23 במקור מחיפה, היום תל אביב
במילואים: רס״ל במיל׳, לוחמת בגדוד ברדלס.
בחיים עצמם: מאמנת חדר כושר.
"שבוע אחרי המלחמה התגייסתי. התחלנו בעוטף עזה ואז נכנסנו פנימה לתוך הרצועה. היינו צוות של לוחמות מצומצם תחת פיקוד של גדודי חי"ר רגילים – צנחנים, גולני, נח"ל. השילוב שלנו עם הגדודים בהתחלה היה מוזר לכולם, אבל יש משימות שגברים לא יכולים לעשות.
"במילואים את בעולם אחר, ואז אחרי שלושה חודשים את משתחררת וכולם המשיכו הלאה, הם מתגברים בדרך שלהם ואת תקועה שם במחשבות. זה מעבר ממצב שהאינסטינקט הנשי ההישרדותי עובד, ואת ישנה עם ווסט ואוכלת טונה, למצב שאת בבית שלך, במיטה החמה שלך – זה הזוי. בתום חודשי המילואים אימצתי כלב מעזה, לקחתי אותו איתי והוא מאוד עזר לי בתקופה הזו.
"אני מרגישה שישראל היא הבית שלי. לא סתם בחרתי בתור בחורה צעירה לעצור את החיים שלי ואת ההתקדמות שלי בעולם ולהגיע להילחם. פה תגדל המשפחה שלי ופה אני אצמח. את הצילום אני מקדישה לדנה פטרנקו ז"ל ולמשפחה שלה, חברה שלי מהתיכון שנרצחה במסיבת הנובה יחד עם בן הזוג שלה דניאל. כשהייתי בעזה חשבתי עליה כל הזמן, היא הייתה בלב ובראש שלי במשימות הכי קשות, והיא איתי גם עכשיו. אני אעשה הכל כדי שיזכרו אותה".
לורן אלקבס בת 23 במקור מאשדוד, היום תל אביב
במילואים: רס"ל, מפקדת איסוף קרבי.
בחיים עצמם: ברמנית.
"המילואים היא סיטואציה שהגוף והנפש לא מוכנים אליה, את מוצאת את עצמך באמצע החיים, נתלשת מכל מה שאי פעם חלמת לעשות או תכננת לטווח הארוך, וחוזרת ברגע אחורה לשירות הצבאי. אבל זה מרגש שבזכות המילואים והצבא, השגרה והעורף מתנהלים בצורה הכי טבעית וממשיכים את החיים. זה דבר לא מובן מאליו בשום צורה, וזה משהו שגורם לך להרגיש טוב שהיית שם ואפשרת את זה.
"לקח לי זמן להתאפס, הבנתי שהנפש שלי צריכה שקט, עד שהכל לאט לאט יתחיל להסתדר. הפערים הם לא פשוטים, הייתי קמה בלילה ולקח לי רגע להבין איפה אני. חשוב להקשיב למי שחזרו משם – לשאול שאלות, להתעניין ולהראות שאתם פה בשבילם, כי מה שרואים על הפרצוף והפיזיות, זה לא מה שקורה בפנים. אני עולה חדשה מהולנד, ואין מקום בעולם שהרגיש לי יותר בית מפה. זה שלנו, זה הבית. את הצילום אני רוצה להקדיש לסר"ן רבקה ברוך ז"ל ולמשפחה שלי שאני אוהבת".
גיא בלקר בת 24 מנהריה
במילואים: רס"ל, קשרית איסוף קרבי.
בחיים עצמם: קונדיטורית.
"חמישה ימים אחרי שהיינו על קוצים גייסו אותנו וישר הגענו. שלחתי להם הודעה: 'מה קורה? תקראו לי כבר!'. אנחנו בית של בנות, גם אחותי הגדולה היתה לוחמת. אמא שלי לא רצתה שאני אלך, גם אבא שלי פחד – זה מפחיד אבל הרגשתי שליחות אמיתית, זה מטורף איך שהנשים במלחמה הזאת שברו כל סטיגמה אפשרית, ניפצו כל תקרה, פשוט כי היה צריך.
"חזרנו הביתה פעם ראשונה אחרי חודש, זה היה מוזר, חוזרים להתרעננות קטנה ואת לא יודעת לכמה זמן, לא יודעים כלום. אם מחר משתחררים הביתה או מחר נכנסים לעזה. בן הזוג שלי ואני שירתנו 10 דקות אחד מהשנייה, אבל לא נפגשנו. הוא נכנס ויצא מעזה וקצת יותר קשה לו לדבר על מה שעבר שם.
"זה ידוע שבמלחמה אנחנו הכי אחד בשביל השני, וזה מחדד מי אנחנו, מה שבזמנים טובים קל לשכוח. הערבות ההדדית, העזרה והאהבה שהרגשתי כשהייתי על מדים ממלאת את הלב. הלוואי ונזכור להמשיך להיות מאוחדים. את הצילום אני רוצה להקדיש לשתי נשים מדהימות, שני שקורי ושקד בן שושן, שבתוך כל הכאוס של הימים הראשונים, בתוך כל הבירוקרטיה והבלגן הצליחו להפוך אותנו לפלוגה מטורפת".
ידין גלמן, בן 30 במקור מירושלים, היום תל אביב
במילואים: סרן, לוחם בסיירת מטכ"ל.
בחיים עצמם: שחקן ודוגמן.
"הוקפצתי בבוקר של חגיגות יום ההולדת שחגגנו יחד החברים לצוות. הגענו מוקדם בבוקר ליחידה ומשם לכפר עזה ואז לבארי. היו המון בני ערובה, לא ידענו כמה ואיפה אבל ידענו שיש. המשימה הייתה לעבור מבית לבית ולחסל מחבלים. בקרב בבארי איבדתי את דוד מאיר ז"ל, ונפצעתי באורח אנוש. ב-20:30 פינו אותי לבית החולים ושם החל מסע החלמה שכלל למעלה משבעה ניתוחים, שיקום ארוך, ותחושה קשה של ניתוק מהחברים שנכנסים להילחם בזמן שאני פצוע. כשהשתקמתי התחלתי לעסוק בהסברה, אמרתי לעצמי שאם אני לא אלחם בשטח, אלחם בזירות ההסברה הבינלאומיות. בזה אני עובד 24/7, לצד החיים שלא באמת חזרו לעצמם.
"אני בן אדם אחר לחלוטין ממה שהייתי בשישה באוקטובר. ברור לי מה חשוב בחיים, יותר קל לי להיות גאה במי שאני ובדרך שאני עושה, ובמיוחד כשאני יודע איך מתייחסים אלינו בעולם – אני מבין על מה אני רוצה להילחם. ישראל היא המקום הכי מורכב בעולם, הכי קשה בעולם, ומצדה שני לא הייתי מוותר והולך לשום מקום אחר. בסופו של דבר אין בלגן יותר טוב מהבלגן שלנו.
"אני רוצה להקדיש את הצילום לאחותי איילת וגיסתי חנה, כי אח שלי היה במילואים 120 יום בעזה וגיסי היה בגבול לבנון 130 יום. לוחמים בגולני ומגלן, ולשניהם שלושה ילדים בבית. אחותי וגיסתי הן נשות קריירה הכי מטורפות שיש, והן הצליחו להחזיק במקביל את הבית, וזה הדבר הכי קשה שהיה אפשר לעשות במלחמה הזאת".
מעיין בן נתן בת 41 במקור מירושלים, היום תל אביב
במילואים: סרן, אחות פלוגת הרפואה של הנח"ל.
באזרחות: אחות בי"ח
"השתחררתי מהמילואים באמצע מרץ, ניסיתי לברוח לחו"ל קצת, לנסות לעכל את כל מה שעברנו. התכנון היה חודש, חזרתי אחרי 10 ימים שגם אותם משכתי בקושי. לא הצלחתי ליהנות מכלום ולא הבנתי מה אני אמורה לעשות כל היום בחופים היפים עם הנוף המשגע והאוכל המצוין. פשוט השתעממתי. בער בי לחזור לעשות משהו שיש לו אימפקט, להיות בקבוצה הגדולה מסך חלקיה. לא הצלחתי להתנתק. חזרתי חזרה לארץ, והתחלתי לנשום חזרה כשהגעתי לפה. דווקא בתוך כל הטירוף מרגישים את השקט, אולי את החיבור העמוק שיש לנו למקום הזה. את מבינה שאף מקום לא יבין אותי ככה, גם בלי מילים. אף עם לא ירגש אותי ככה.
"באפריל כבר נקראתי שוב למילואים ואני עדיין בשירות. כשאני חוזרת הביתה יש לי כמיהה להיות עם אנשים שמבינים אותי. שכבר לא מתרגשים מדברים קטנים. שחלקים ביומיום הפשוט שלהם איבדו משמעות אחרי שלקחו חלק במשהו כל כך גדול לאורך הרבה זמן. זה לא ממקום של עצב או טראומה, זה ממקום של משמעות.
"את הצילום אני רוצה להקדיש לאחים ואחיות בתפקיד, שלא תמיד ניתנת להם הבמה וההערכה שמגיעה להם. הם תמיד שם – היו בעבר, בהווה וכמובן בעתיד".