הרבה מסיפורי ההצלחה של ירידה במשקל מגיעים ממקומות נמוכים. לא חשבתי שאהיה שם במקום הזה, אבל הייתי ודווקא טוב שככה יצא. האחרון שהאמין שיעמוד מאחורי סיפור של מישהו שירד 45 קילו זה אני. איך הפכתי לגורו ספורט, אצן מרתונים, עם מקרר מלא בחסה ומלפפונים ומלתחה שמתבססת על בגדים מנדפי זיעה? היי, אני בעצמי עדיין לא מאמין.
הסיפור שלי מתחיל אי שם ב-2014 בעוד אחר הצהריים של גן שעשועים שגרתי עם שלושה ילדים (שלי, כן?). אלה מתרוצצים להם ממתקן למתקן ואני רק מנסה לרדוף אחריהם במראה של דב שמתעורר משנת החורף עם משקל מכובד של 109 קילו. הם רצים ממגלשה לנדנדה, למשחקי כדור וגם שק קמח לא נחסך ממני, עד שרגע אחד אני מוצא את עצמי חיוור, מסוחרר ועוד רגע מקיא את נשמתי. אספתי את הילדים מהר ככל שיכולתי (שזה היה אגב מאוד לאט), הגענו איכשהוא הביתה, נשכבתי על הספה חיוור. הילדים נבהלו. וגם אני. מאוד.
ביום למחרת התעוררתי והחלטתי שמעכשיו החיים שלי הולכים להיראות אחרת. לגמרי. וזה הגיע מאפס ל-180 קמ"ש. ככה. בשוונג אחד. התחלתי בסדרת אימונים קשוחה, תפריט תזונה הזוי ומאמן אישי משוגע, שגררו שינוי משמעותי עם משמעת עצמית שאפילו לי אין מושג להסביר מאיפה גייסתי אותה.
לא אהיה אבא שמתפעל ילדים באצבעות
רק היום, במבט לאחור, אני מבין. זה נשמע פילוסופי אבל זה מה שהניע אותי: תמיד רציתי ילדים, תמיד ידעתי שאני רוצה להיות שם איתם, נוכח, ולא כזה שמתעלף בבית ומבהיל אותם. ניתנה לי הזכות להיות אבא בחיים האלו ואני לא הולך לוותר על זה. החלטתי שאני לא רוצה להיות אבא שמשתרע על הספה ומתפעל ילדים באצבעות. החלטתי שאני לא אהיה האבא הזה שיחזור מהעבודה בשעות מאוחרות ורק מהמחשבה על להרים את אחד הילדים ייתפס לי הגב.
אז התחלתי לרדת במשקל וראיתי תוצאות מידיות. בהתחלה זה אפילו היה די קל. חזרתי לנשום, פתאום לרוץ אחריהם בגן שעשועים נהיה הכי כיף בעולם. גם המחמאות התחילו להגיע אבל הכי אהבתי את אלו שקיבלתי מהילדים שלי. "אבא, אתה יפה", "אבא, יפה לך החולצה הזו" ואני מבין שאני בדרך הנכונה.
משם מגיע החשק ליותר. לא מספיק לי שהפנים שלי רזות, לא מספיק שאני יורד ארבע מידות במכנסיים ומידה בחולצה. זה לא מספיק. באמת שזה לא מתוך מקום של "עיניים גדולות", אלא מתוך מקום של ההוכחה. ראשית לעצמי, שנית לילדים שלי, להראות להם שמטרות מפוזרות בעולם כי אנשים מפזרים אותם ורוצים להגיע אליהן, קרובות או רחוקות, זה לא משנה. למטרה הזו אני אגיע - ימות העולם!
גם אם הילדים שלי קטנים מדי בכדי להבין, הם ייראו את העשייה שלי ויבינו שיש לזה משמעות, וכמובן שזה מגיע עם מחיר ועם זאת, המשמעות מנצחת! אז לא מספיק לי ואני מעביר הילוך. לא חשבתי שזה יהיה קל, הבנתי שגם לגוף שלי, פיזית, קשה לעשות את השינוי ואני מתחיל בשינויים בתוך השינוי עצמו ושוב, מחליף מאמנים, תזונה שמשתנה, אימוני כושר ואורח חיים שלם, שהופך אותי מקצה לקצה. כזה שמטלטל שוב הכל.
מכאן לרגע, זה נראה כאילו הכל מאבד שליטה. אשתי שחושבת שהשתגעתי, האנשים מסביבי שמפצירים בי להפסיק וטוענים שאני מגזים ועדיין אני מבין מה אני רוצה, לאן אני חותר ומה אני בעצם רוצה מעצמי. אני בשליטה, לא מאבד את עצמי.
בשנה הזו העפתי מעליי 45 קילו בעבודה קשה באמת, בידיעה שמאחוריי עומדים אישה מהממת ושלושה ילדים שנותנים לי רוח גבית. בלעדיהם, כנראה שהייתי נשאר מתנשף, מסוחרר ועייף. בישורת האחרונה של החלק החשוב ביותר בתהליך שלי עם עצמי, אני מתחבר הכי חזק לילדים שלי, למשפחה שלי ויודע, שהם מבינים אותי. הם יודעים שאני רוצה להרגיש בנוח שאני מוריד חולצה, הם אוהבים אותי שאני אבא אנרגטי, כזה שמשחק איתם "במלחמה" אחרי העבודה, כזה שמעיף לכל עבר, כזה נוכח. בדיוק כמו שרציתי להיות.