הכי קשה זה להתעורר בבוקר, ולגלות ששום דבר לא השתנה מהרגע ששכבת לישון. להבין שוב, בדיוק כמו אתמול בבוקר ובבוקר שלפניו, שהמציאות היא אותה מציאות ושעדיין לא מצאתי סיבה מספיק טובה כדי לרצות לחיות. כן, לרצות.
לשאלה "למה צריך", יש לי מספיק סיבות: ארבעה ילדים, זוג הורים דואגים ומשפחה אוהבת, הם די והותר סיבות ל "צריך" הזה. אבל לא הייתה לי אף סיבה אחת שאיכשהו קשורה לרצון שלי. לא היה לי כיוון. חלומות היו משהו שחולמים בלילה ולא באף הקשר אחר.
מאוד קשה לגלות על עצמך, בגיל 32, שאין לך מטרה או יעד. הרבה יותר קשה, למצוא את עצמך בגיל 32 לבד, עם ארבעה ילדים קטנים, בלי בן זוג, בלי רישיון נהיגה, בלי עבודה או משכורת קבועה, וגם בלי חברים.
מתברר שב-15 השנים שחלפו, מאז שהכרתי את אבא של הילדים שלי, הוא הפך להיות כל עולמי. החבר הכי טוב שלי, המפרנס של הבית, המאהב המושלם, הבחור שעורך את הקניות, שמטפל בתשלומים השוטפים, שיודע להחליף מנורה שרופה, שמסיע את הילדים לחוגים ורופאים, ושאפילו יודע איך לדאוג לגינה בחוץ.
ואז יום אחד, בלי שום התראה מוקדמת, הוא פשוט החליט לשנות כיוון, למצוא לעצמו חיים חדשים, להתגרש ממני וללכת. אתו הלכו כל החיים שלי. לפחות איך שהכרתי אותם עד היום.
פתאום המקרר וארונות המטבח ריקים ממצרכים ואין מי שיעשה קניות, כי אנחנו גרים ביישוב קטן ומבודד ואני לא ניידת. אין לי מושג כמה כסף יש לי בבנק, או איך בכלל לקרוא את כל הדפי חשבון שמגיעים בדואר. אני לא יודעת איך לתקוע מסמר בקיר או איך לפתוח את פקק השעם, של בקבוק היין לקידוש. אני לא מצליחה להבין איך אני אמורה ולהתמודד עם ג'וק שזוחל על הרצפה, ואני רק מקווה שהילדים לא יהיו חולים פתאום, כי לא יהיה לי איך לקחת אותם לרופא.
אבל עכשיו, כשאני רק עם עצמי, במהלך שנה שלמה אני רק צריכה לשרוד. להיאבק בכוח, איך לא לטבוע מול כל האתגרים החדשים שהחיים מזמנים לי, ולנסות להשאיר את הראש מעל המים. לוותר, כאמור, זו לא אופציה. בכל זאת , יש לי ילדים קטנים שתלויים בי והם הסיבה שאני לומדת הכול מההתחלה.
אין לי זמן לצעדי תינוק!
בגיל 32, זה ממש לא כמו תינוק שלומד ללכת, כמו הקלישאה החבוטה והשגורה אצל כולם. אין לי זמן לצעדי תינוק. אני חייבת את הכול ועכשיו. זה יותר דומה ללידה מחדש, משולבת עם גיל ההתבגרות המעצבן. וזה כואב. כואב מאוד.
וכולם מסביב טופחים לי על השכם, ואומרים לך שאני "אמיצה", ו"איזה נהדרת", ו"איזה יופי שאת מתקדמת",. אבל מה שהם לא יודעים זה, שכל מה שאני רוצה בעצם, זה לרוץ הביתה, לקרוע מעל הפנים את המסכה של "האישה החזקה", להיכנס מתחת לשמיכת פוך, להתחיל לבכות ולא לסיים לעולם.
כי קשה לי. הקושי הזה הוא בלתי נתפס. זה לא רק הקושי הפיזי של לדעת איך להחליף מנורה שרופה או למצוא טרמפ לאספת הורים. זה לא רק פתאום הצורך המציאותי למצוא עבודה מסודרת או ללמוד נהיגה. הקושי האמיתי הוא להפנים שאת בעצם לא מכירה את עצמך, או מה שהפכת להיות. את פשוט צריכה להכיר בעובדה, שאת לא יודעת לעשות כלום בחיים האלה, והתואר בהצטיינות מהאוניברסיטה או המחמאה ההיא מהפרופסור הנערץ עלייך, שאמר שעוד תגיעי רחוק יום אחד, לא באמת שווים הרבה. אם בפועל, בגיל 33, בפעם הראשונה בחייך, ניסית להוציא כסף מהכספומט, וכרטיס האשראי שלך נבלע, רק כי לא ידעת באיזה אופן לדחוף אותו לתוך הקיר.
ואני לבד. כל כך לבד. אין ספק, שהיו יכולות לעזור לי עוד זוג ידיים בטירוף הקבוע של הבית, בין הכביסות על הספה והכלים בכיור, המקלחות של הילדים, בדיקת כינים, הסיפור לפני השינה ואפילו הבישולים שלא נגמרים.
חסרה לי כוס הקפה בבוקר שאף אחד לא מכין לי, חסר לי ללכת לישון יחד בלילה, חבוקה כפיות עם מישהו אהוב. חסר לי מישהו שיעשה לי נעים בשיער, או עיסוי בכתפיים התפוסות בסיומו של יום עמוס. חסר לי לפנק מישהו ולהגיש למיטה כוס תה שהוא חולה. כל כך חסר לי עם מי לשבת על הנדנדה בסוף של היום, כדי לשמוע את השקט ביחד. חסר לי. פשוט חסר לי.
אבל גם השנה הזאת עוברת.
יום אחרי יום, אנחנו מבינים , אני והילדים, תוך כדי תנועה, איך ממשיכים, ואנחנו מייצרים לעצמנו שגרה חדשה. אנחנו לומדים דברים חדשים, מרתקים. אנחנו מסתדרים וגדלים, ולמרות המשברים, ויש לא מעט כאלו, אנחנו אפילו מאושרים. בסופה של שנה, אני מגלה שהצלחתי לצוף. שרדתי. שלחמתי ואפילו ניצחתי. את הקשיים, את האתגרים, אבל בעיקר את עצמי.