שלי גרינברג מרחובות, היא אומנית רב תחומית, צלמת ומעצבת גרפית ובעלת הסטודיו Red Spot. כבר ארבע שנים שהיא משחקת באוכל, או יותר נכון לומר יוצרת באוכל. היא עיצבה כלב מכרוב, פינגווינים מזיתים ומוצרלה, ובריכת דולפינים מענבים, בננות ותותים, ועוד ועוד. כל היצירות צבעוניות, ומלאות בקסם ודמיון. "אלו גחמות בלבד, רק אחרי שקיבלתי פידבקים, הבנתי שזה מיוחד", אומרת שלי.
"לפני כמעט ארבע שנים", היא משחזרת איך הכל התחיל, "אימא שלי נפטרה, היא הייתה דימנטית. חודשיים לפני שנפטרה היא איבדה את מנגנון הרעב הטבעי והפסיקה לאכול. אז חיפשתי דרכים לגרום לה לאכול. קראתי המלצות למי שמטפל בדימנטים, שהאוכל צריך להיות יפה כי הם כמו ילדים קטנים וזקוקים לגירוי כדי לאכול. צריך לפתות אותם עם משהו יפה וצבעוני. הדבר הראשון שהכנתי לה היה קערת ענבים ובננות שהפכו לדולפינים, פתחתי לבננה את הפה שמתי שם תות וענב והבאתי לה את זה. היא באמת התלהבה אבל אכלה מעט מאוד, וזה היה הדבר האחרון שהיא אכלה. באותו רגע הבנתי שעשיתי הכול ומה שנשאר לי זה רק לתת לה לשתות נוזלים מועשרים בחלבונים וויטמינים. הייתי באה אליה 4 פעמים ביום כדי לוודא שהיא שותה. היא לא אכלה פירור במשך חודשיים וחצי, וכשהרופאים בדקו אותה הם נדהמו שהיא לא מיובשת והמערכות מתפקדות. היא חיה מאהבה, עד שנפטרה. שם התחיל המשחק שלי באוכל".
המשחק באוכל מזכיר לך אותה?
"כל דבר מזכיר לי אותה. אני בת יחידה לאם שלא הייתה נשואה, וזה תמיד היה היא ואני, זה התחיל ממנה והמשיך, פתאום היה לי נחמד לראות אוכל ולהפוך אותו למשהו אחר".
"פתאום בא לי ליצור וזה פשוט יקרה"
"תמיד הייתי יוצרת. גם אימא שלי הייתה יוצרת יש מאין", היא מספרת בתשובה לשאלה אם הייתה משחקת אוכל גם כשהייתה קטנה, "האהיל בסלון היה עשוי ממטרייה שבורה, היא יצרה מחרוזים קטנים בצבעי אדום שני טווסים שהיא עשתה תמיד הייתה יוצרת יש מאין. היא יצרה מחרוזים בצבעי אדום שני טווסים, זו הייתה מלאכה מסובכת, ואחרי הרבה שנים היא פירקה אותם, אז לא היה תיעוד מקצועי כמו שיש היום, אז זה נשאר לי רק בזיכרון, אבל אין ספק שלקחתי את הכישרון הזה ממנה".
שלי מספרת כי בתקופת הקורונה הייתה לה הרבה השראה ליצירה באוכל. "במיוחד בהתחלה כשלא עשינו כלום, התעורר החשק ליצור", היא נזכרת, "אין לי זמנים מסוימים. פתאום בא לי ליצור וזה פשוט יקרה. יש תקופות שיש לי פחות זמן, אז אני פחות עושה את זה, עניין של גחמה. עכשיו כשאני מדברת על זה, בא לי שוב לשחק באוכל".
השאלה הכמעט מתבקשת היא מי הנמען של היצירות הטעימות ששלי מכינה, מלבדה. "בדרך כלל אני מכינה באותו רגע לעצמי ולפעמים גם לאורחים, או לקוחות שמבקשים. זה פשוט וקל, קצת עדינות בידיים וזה גם יוצא טעים ומרשים". לילדים? "לא שלי לפחות. בחרתי בחיי חופש אם אפשר לקרוא לזה כך. אחרי גירושים ומערכות זוגיות ארוכות, בחרתי לא להביא ילדים. אני מאוד אוהבת ילדים של אחרים, ומאוד מחוברת לילדים, אני חושבת שאני בעצמי קצת ילדה, במפגשים חברתיים אני תמיד יושבת ומשחקת עם הילדים, אבל אני שלמה שלא הבאתי ילדים משל עצמי. האושר שלי לא תלוי באנשים אחרים, או בילדים".
חשבת לתעל את זה למקומות אחרים?
"ממש לא. אני רוצה ליהנות מזה. אני כותבת, מלחינה ושרה, אם אני אהפוך את המוזיקה למשהו מקצועי אני לא אהנה ממנו כמו שאני עושה את זה בשביל הכייף".
איך את יוצרת, קודם מגיעה הדמות ואז את מחפשת חומרים כדי ליצור אותה, או הפוך?
"אין לזה חוקים. לפעמים אני פשוט רואה את האוכל ואומרת שהוא דומה למשהו, ואז אני משחקת איתו עד שיוצא לי משהו, ולפעמים בא לי ליצור ואני חושבת שיהיה מעניין ליצור משהו מסוים, וקונה את המרכיבים, אבל רוב הזמן זה נעשה ממרכיבים שיש לי בבית, אני לא מתאמצת יותר מדי בשביל זה"
כמה לא מתאמצת? לדבריה של שלי מדובר בעשרים דקות עבודה. "אם זה מתעכב, אני הורסת את זה כי אין לי סבלנות. זה הכול עניין של תכנון, וזה באמת פשוט. אני משתמשת במספריים שמיועדות רק לאוכל כדי לגזור צורות כמו שעשיתי בנעל נייקי".
אם חשבתם שהמקום הטבעי של שלי הוא במטבח, אז טעיתם. "אני ממש לא בשלנית. האוכל זה רק חומר ליצירה, העובדה שאפשר גם לאכול את זה, היא בונוס, אבל זה לא באמת העניין".
איזו יצירה הכי אהבת?
"את כולן. אני יודעת שהכי אהבו את הנעל נייקי, ושמתי לב שהראש של האישה מסלט גם עבד. מה שבמיוחד הצחיק אותי הוא שהכנתי כלב מכרוב ולא דמיינתי שבתוך כמה חודשים יהיה לי כלב שממש דומה ליצירה שעשיתי".
לא מבאס לאכול ולהרוס אמנות?
"אם לא הייתה אפשרות לצלם, הייתי מתבאסת. אבל כשאני מתעדת אני משחררת, ונהנית מהאוכל".