כמה פעמים ראיתם מוצג במוזיאון שממש התחשק לכם לגעת בו? בטח לא מעט. היצירות במוזיאון כאילו "מזמינות" אותנו לגעת בהן ולחוות אותן בצורה הכי קרובה שיש – וזה בטח היה קורה די הרבה, אלמלא היו במוזיאון שומרים, והמוצגים היו מוגנים מאחורי ויטרינות מזכוכית.
אז למה בעצם אסור לגעת במוצגים? אחת המשימות החשובות של המוזיאון היא לשמור ולטפל באוסף שלו לטובת קהל המבקרים והחוקרים, בהווה ובעתיד. רבים מהמוצגים הם בני מאות, אלפי ואף עשרות אלפי שנים, ונדרשת עבודה קפדנית במעבדות השימור של המוזיאון על מנת שהקהל יוכל לראות אותם במלוא הדרם.
אבל גם לאחר הצגתם לקהל, מלאכת השימור של המוצגים לא תמה. אז מתחיל שלב השימור הפאסיבי, שמטרתו ליצור סביבה יציבה, שתאפשר למוצג להמשיך את "חייו" ללא ההפרעה. כל שינוי קל בלחות, בטמפרטורה ואפילו באור עלול לפגוע במוצגים (נייר, למשל, ניתן להציג בתנאי אור רק למשך שלושה חודשים ברצף), ולכן המוצגים מוגנים היטב מאחורי ויטרינות מזכוכית, בחדרים עם בקרת אקלים מתקדמת. ועכשיו, אפשר רק לדמיין מה יקרה אם ייגעו ביצירות כפות ידיים של אלפי מבקרים סקרנים.
למרבה השמחה, במוזיאון ישראל שבירושלים יש מוצג יחיד ומיוחד שמותר ואפילו רצוי לגעת בו. בגלריה לתרבויות פרהיסטוריות נמצא כלי אבן מסותת שקרוי "אבן יד", שנעשה על ידי האדם הקדמון לפני כחצי מיליון שנה כאן בארץ ישראל, והתגלה באתר הארכיאולוגי במעיין ברוך. הכלי הסימטרי הזה היה מותאם במיוחד להחזקה ביד, וכך זכה לשמו. אבן היד הייתה מעין "אולר שווייצרי" עבור האדם הקדמון: הכלי המתוחכם היה נפוץ בכל העולם הפרהיסטורי, ושימש לפעולות רבות - חיתוך בשר ציד, פיצוח עצמות ועוד.
באוסף המוזיאון יש מאות כלים כאלה, וכך נבחר אחד מהם להיות מוצג שמותר לגעת בו, וכך להתחבר לרגע אחד לאותו אדם קדמון שישב במשך שעות, סיתת ועבד על מנת ליצור את כלי האבן המיוחד. בפעם הבאה שאתם במוזיאון ישראל, תוכלו לקפוץ לגלריה לתרבויות פרהיסטוריות ולגעת במו ידיכם באבן היד - אבל לא בשום דבר אחר.
