אי-אז בימי הסגר הראשון, כולנו ספונים בבתים, ובחדשות עוד מקרה אחד מני רבים של בחורה שנרצחה על ידי בן זוגה. חברת ילדות מתקשרת אלי נסערת ואומרת לי שחייבים לעשות משהו. חייבים לכתוב על זה הצגה. מאחר ואני המחזאית מבין שתינו, המשימה מוטלת עליי.  

בדרך כלל אני לא יוצאת לכתיבה מתוך "חייבים" או מתוך נושא מוגדר, אבל הפעם הרגשתי שאני באמת חייבת לתרום את חלקי הצנוע במאבק באלימות, והדרך הכי נגישה עבורי היא לספר סיפור. ועדיף במקרה הזה, לספר אותו לנוער- "לתפוס אותם" בגיל המבלבל והסוער הזה, בו הם עדיין טירונים בשדה הרומנטי, ואין להם מספיק ניסיון וכלים (ואולי זה משהו שכדאי מאד להכניס לתוכנית הלימוד), כדי להבחין בין אהבה בריאה לתלות ויחסי שליטה.

"עם האופי המרצה שלי יכולתי בקלות ליפול לקשר אלים"

בהתחלה חשבתי לעצמי: "מי אני שאכתוב על נושא כזה?", בתור אחת, שלמזלה, לא חוותה זוגיות אלימה. אך אולי בגלל הקשר רב השנים עם אותה חברה שגייסה אותי לכתוב, נזרקתי אחורה לשנות ההתבגרות האפלות, ימי הביניים של הדימוי העצמי, וניסיתי להתחבר לנושא מתוך הנערה שהייתי.

רוב שנות ההתבגרות שלי עברו בסימן: להתאהב בבנים שאין שום סיכוי שירצו אותי. אם זה מישהו עם חברה, מישהו שגדול ממני בשלוש שנים או סתם אחד שלא מודע לקיומי. מכיוון שהייתי, נאיבית, כפייתית במידה, וכנראה לא בשלה לקשר זוגי, הלכתי על בטוח - על הבלתי מושגים. מספיק שתהיה בלתי-מושג וכבר אתה מוצא חן בעייני. לכן, לא היה לי חבר בנעוריי, גם לא קרוב לזה.

התמקדתי בלחרוש למבחנים, להכין פעולות בצופים ,לעשות צחוקים עם החברות ולאסוף בועות אמבטיה. אבל כל הזמן הזה נורא רציתי חבר, כמהתי לחוות קשר דו-צדדי, בו גם למושא אהבתי יש חלק פעיל. העובדה שעדיין לא היה לי חבר, הוציאה אותי מדעתי. השתוקקתי לדעת מה זאת אהבה.

הנערים שהייתי מאוהבת בהם, התמידו בחוסר העניין בי, אבל אני די בטוחה, שאם אחד מהם היה לפתע מבחין בקיומי, הייתי מוכנה לקפוץ ראש לקשר ללא תנאים מקדימים, העיקר שיהיה לי חבר. גם כשבגרתי נשארתי נאיבית ולא פעם מצאתי את עצמי מוותרת. מתפשרת, עושה כי "לא נעים", ובשם פנטזיית ההתאהבות, מוצאת את עצמי בסיטואציות זוגיות שלאו דווקא מיטיבות איתי. אני בהחלט יכולה לדמיין איך אני עם האופי המרצה, והרצון העז להתאהב, הייתי עלולה ליפול לקשר אלים, וגם להתקשות לצאת ממנו.

 

כשערכתי תחקיר בנושא, התחוור לי עד כמה גדול המכנה המשותף בין המקרים המזעזעים, כל אחד בדרכו. מבלי להיות מודעות לכך, כל הקורבנות עברו כמעט באותן התחנות. עבור הסיפור זה מכרה זהב - יש כרוניקה ברורה של הדרדרות, נקודות מפנה כמעט קבועות וטעויות טרגיות אחת אחרי השנייה. אבל עבור הקורבנות זו מלכודת לופתת שקשה מאד להיחלץ ממנה.   

בהצגה שכתבתי "מה זאת אהבה" המוצגת ב"תיאטרון השעה" זוהי תום, נערה תמימה שמתה להתאהב (נשמע מוכר?) ופוגשת את מאור, שנותן לה את כל הסיבות להתאהב בו. גילי, חברתה הטובה, מעודדת אותה להיכנס לקשר, בלי לדעת שהיא מכניסה אותה לצרה. די מהר נסללת הדרך לקשר הרסני, והוא הרסני עוד הרבה לפני שמגיעה האלימות הפיזית. לאלימות פנים רבות ותום נחשפת אליהם בהדרגה. היא מסתירה את האמת מגילי, עד הרגע שהאמת מתכערת כל-כך, כך שאין ברירה אלא לחשוף אותה.

דרך דמותה שלי גילי, החברה, היה לי חשוב לפנות גם לבנים ולבנות, שנמצאים מחוץ לקשר כזה, אך יכולים לזהות חבר או חברה שמתנהגים בצורה אלימה, או נמצאים בקשר אלים. אני, בדיעבד, מבינה שהיו סביבי בעבר חברה או שתיים שהיו בקשר רעיל, ואני כנראה לא עשיתי מספיק. עם המודעות של היום, אני מאמינה שהייתי פועלת אחרת.

שאף אחד בקהל לא יטעה לחשוב שהוא חסר תקנה

האתגר העיקרי בכתיבה הייתה לכתוב את דמותו של מאור. בחיים יש לי רק ביקורת כלפי בן-זוג אלים, אך כמי שבוראת את הדמות אני חייבת גם לאהוב אותה ולהבין את מצוקתה. רציתי, שאם במקרה יושב בקהל מישהו שחש קצת כמו מאור, הוא לא יטעה לחשוב שהוא חסר תקנה. 

יש מי שאומרים שהתיאטרון מת, אבל כשאני רואה את הנוער שצופה בהצגה הם חיים, ערים ומגיבים. אם זה במהלך ההצגה או בסופה, כשנערה ניגשת לשחקנים ומספרת בדמעות שחוותה דבר דומה. אני מאמינה שהצפייה בשחקנים חיים על הבמה, מעוררת הזדהות ואינטימיות מסוג אחר, שבכל זאת לא ניתן לקבל בטלוויזיה ותתפלאו, גם לא בטיקטוק.

אני שמחה מאד ש"תיאטרון השעה" בחרו באומץ ומתוך תחושת שליחות, להנגיש את הנושא של זוגיות אלימה לקהל צעיר. כולי תקווה שכמה שיותר בנות ובני נוער יצפו בהצגה, אבל אני אהיה מסופקת אפילו אם רק נערה אחת או נער יצאו ממנה עם ההבנה שהם נמצאים בזוגיות שצריך לברוח ממנה, ועם המשאלה למצוא לעצמם אהבה טובה.