שמי גילה רפאל ואני אמא לילד נינג'ה. לפני 4 שנים, נועם בני הצעיר בן ה-14.5 גילה את נפלאות הטיפוס וחייו השתנו. כל כך הרבה עוצמות יש בספורט הזה וכל כך הרבה שיעורים לחיים שילד מתבגר לומד בעודו צעיר. נועם עתיד להשתתף בתכנית נינג'ה ישראל ילדים שתעלה לאוויר ביום שני הקרוב (11.11.19, 15:00) ותשודר בימים שני ורביעי בערוץ הילדים בפרטנר tv ובסלקום tv.
מזה 25 שנים אני עצמאית בתחום הנדל"ן ובשבע השנים האחרונות עוסקת גם באימון אישי, זוגי והנחיית קבוצות. לאחר כל השנים אפשר לומר שהכל תלוי ביכולת שלנו לתקשר את עצמנו לעולם ובמיוחד בתקשורת במערכות יחסים. אנחנו גרים בכרמיאל ומגדלים בה משפחה של 7 ילדים, שנועם הצעיר הוא בן הזקונים והוא גם דוד ל-7 אחיינים.
עד גיל 10 נועם התאמן בנבחרת כדורגל, אך לפני 4 שנים הוא נתקל בקיר טיפוס חדש שנבנה בכרמיאל. כשהוא התחיל להתאמן, הוא קבע לעצמו רף ואמר – "השנה אני אזכה באליפות הארץ". זו הייתה השנה הראשונה שהוא הכיר את הבולדרינג (טיפוס בגובה נמוך עד 3 מטרים, ללא חבלים) ומיד נשבה בקסמו. אז לא הייתה עוד נבחרת ילדים, אז הוא התאמן עם הבוגרים. וכמו שהוא הציב לעצמו מטרה, כך הוא השיג אותה: הוא כבש את המקום הראשון באותה השנה, וככה, במשך 4 שנים, הוא מכהן כאלוף הארץ בקבוצת הגיל שלו.
נועם מתאמן 3 פעמים בשבוע, 4 שעות ביום, ואם יש תחרויות אפילו יותר. בקיר מתאמנים איתו מתמודדי נינג'ה ישראל הבוגרים – אלכס חזנוב, יובל שמלא ורם לוין. המאמן האישי שלו בקיר, שגיא דמתי, אולי פחות מוכר - אבל הוא פשוט מדהים. הוא מדריך את הילדים, לא מוותר להם מנטלית ומוציא מתחת לידיים שלו הרבה אלופים, לא רק את נועם. הקיר של כרמיאל הוא אחד מהמובילים בארץ ויוצאים משם הרבה מאוד זוכים בתחרויות.
טיפוס הוא ספורט שמעצב את הילד ומלמד אותו שיעורים לחיים. בתחרויות המטפסים הם לא יריבים אחד של השני אלא מעודדים אחד את השני. הם אפילו מארחים אחד את השני בבתים שלהם. לא פעם נועם אירח אצלנו חברים שבאו להתחרות מכל הארץ וגם להפך, כשהתחרויות במקום אחר, נועם נוסע להתארח. אין ביניהם יריבות ונועם הגדיר את זה פעם מאוד יפה: "החברים שלי הם לא המתחרים שלי, אני צריך להתחרות נגד הקיר. ואם אני מצליח – הניצחון כולו שלי. ולא רק שהצלחתי להתקדם, אלא ניצחתי את המסלול'. בטיפוס יש אסטרטגיה, תכנון ולמידה. אלה אתגרים גדולים שילדים מגיל מאוד צעיר מתייחסים אליהם כבוגרים ומתמודדים איתם, וזה פשוט מדהים לראות את זה. רואים את השינוי ביכולת שלו לתקשר עם אנשים, לא להיות מושפע חברתית ולהיגרר.
הכנות לאודישן
לפני האודישן של נינג'ה ילדים, לא היה לנו צורך לעשות יותר מדי הכנות פיזיות ומנטליות. בגלל שנועם מתאמן כל כך הרבה שעות בקיר הטיפוס, מבחינה פיזית היכולות שלו היו מותאמות לדרישות ואפילו מעבר. ההכנות לאודישנים מבחינה מנטלית לא היו אתגר יותר מדי גדול, כי הוא יודע מה זה אימונים ותחרויות, שהן מצב הרבה יותר מותח ומאתגר.
שגרת היום של ילד נינג'ה
בימים של אימון (שלוש פעמים בשבוע), אחרי שנועם חוזר מבית הספר, הוא אוכל ארוחת צהריים ונח. בבית אנחנו משתדלים לאכול כמה שיותר ארוחות מסודרות – מנת בשר או דג, שניצל וסלט או פסטה בולונז. בסוף, בדרך כלל פרי. אנחנו מקפידים על תזונה, אבל לא ברמה היסטרית. אנחנו לא אוכלים שטויות ואין חטיפים, אלא אם יש אירוע או חג. אם הילד רוצה משהו אז יש בבית, אבל לא בסטוקים. הסיבה היא שיש לנו נכדים והם באים כל הזמן, אז אנחנו לא מעודדים סוכר וגלוטן מיותרים.
נועם אוכל ארוחות מאוזנות ולוקח איתו בתיק פירות, ירקות וטונה, חלבון בריא לפני אימון. בקיר יש להם קרטיבים טבעיים, שייקים ומיצים בריאים. ברוב המקרים אנחנו מקפיצים אותו לאימון וגם מחזירים, ובפעמים שלא יכולנו לעשות זאת, הוא נסע באוטובוס. הרבה פעמים הוא נוסע עם חברים לאימונים בקירות אחרים - בחדרה, חיפה, תל אביב, והוא אפילו הגיע לבאר שבע ברכבות – כמובן עם הוראות הפעלה ועדכונים כשהוא מגיע.
ביומיים שאין לו אימון הוא מוציא את סימבה, הכלב שלנו, לטיול. בדרך כלל זה לוקח יותר משעה כי הוא רץ ומשחק איתו. אחר כך הוא משחק קצת כדורגל ונפגש עם החברים ואז משחק בפורטנייט, משחק שהוא מאוד אוהב. כמובן שהוא מוגבל בזמנים: הוא יודע שהוא לא יכול לשחק יותר מדי שעות, ובין לבין צריך שתהיה הפסקה. אנחנו מאפשרים לו, אבל הוא יודע את הגבולות.
משפחה ספורטיבית
כל הילדים שלנו ללא יוצא מן הכלל עסקו בספורט. שירה רקדה מחול מודרני וסיימה ללמוד במגמת מחול בבית הספר. הדר רקדה ריקודים סלוניים במשך 5-6 שנים והייתה רקדנית מקצועית עד שהיא התגייסה. זוהר רקדה בלהקות המחול של כרמיאל עד לפני שהתגייסה ואפילו קצת אחרי. רוני רוקדת בלהקות המחול כבר 5-6 שנים ולפני שבועיים אפילו חזרה ממשלחת בה להקות המחול של כרמיאל ייצגו את ישראל בפסטיבל מחול המסכות של דרום קוריאה. ראובן בעלי קם כל בוקר בארבע וחצי ועושה ספורט. אני משחקת במאמאנט פעמיים בשבוע, שזה כדורשת לאימהות, ובמשך שנים הייתי רקדנית. ראובן ואני הכרנו בריקודי עם ורקדנו המון שנים יחד. היום אנחנו פחות רוקדים בגלל שינויים גופניים, אבל אנחנו עדיין מתאמנים ומפעילים את הגוף.
איך גורמים לילד לרצות לעשות פעילות גופנית?
ילד זקוק לתשומת לב ולהרגשה של אהבה. מה הייתם מעדיפים, שיגידו לכם "קומו מהמסך, אל תשבו, זה לא טוב לכם", או שהיו אומרים לכם "בואו, אני צריך/ה עזרה, אתם יכולים להתלוות אליי להליכה, אני רוצה ללכת למכון כושר, אתם יכולים לבוא איתי"? באופציה השנייה הילד מרגיש שהוא רצוי, שזקוקים לו, שהוא זה שתומך. הכל מתחיל ונגמר בדוגמה אישית. אם הילדים שלנו רואים אותנו עושים פעילות גופנית, הולכים לחוגים ומתחייבים למסגרות הספורטיביות – גם הם יעשו את אותו הדבר. ברגע שאתם מעודדים את הילד לבוא אתכם, לעשות אתכם את הפעילות (גם אם זו הליכה), הוא מרגיש אהוב ונחוץ ושהוא תומך בכם. ברגע שתצליחו לייצר את התקשורת והחיבור, תמשיכו לעודד אותו.
מי שאף פעם לא עשה פעילות גופנית ורוצה שהילד שלו יעשה חייב לתת דוגמה אישית, גם אם זה "בקטנה". הורה שלא עושה את זה, לא יכול לצפות מילד שיעשה פעולה שהוא לא מכיר. אולי הוא מכיר את זה מבית הספר ("קח כדור, תשחק כדורגל") אבל זה לא ברמה של לעשות פעילות קבועה ולצאת 3 פעמים בשבוע. לא משנה אם זו שעה, שעתיים או ארבע שעות, ילד צריך מנוע, סטרטר, מישהו שיהיה הזרז. הורה, אח, או דמות בוגרת שהוא סומך עליו, יכול לעשות את העבודה הזאת בצורה הכי טובה.
הטיפ האישי שלי הוא כאמור, להוות דוגמה אישית עבור הילד ולהראות לו בעצמך שאתה פעיל. זה יכול להיות ברמה נמוכה כמו שאני עושה, פעם או פעמיים בשבוע - מאמאנט או כדורעף, ולעודד אותם לבוא לראות אותך משחק, מה שגורם לו לחשוב – "אם אמא שלי עושה את זה, אז גם אני יכול". אצלנו זה מושרש במשפחה שאם מישהו מופיע או מתחרה – כולנו הולכים לראות ולעודד אותו. בין אם אלה הבנות או נועם, כולנו הולכים לתחרויות. זה יוצר חיבור בין כולנו.
הורים שרק לוקחים את הילד, שמים אותו בחוג וחוזרים, לא יוצרים שום חיבור, כאילו הם שמים אותו בשמירת חפצים. אם שמת את הילד בחוג ואתה רוצה לקבל תוצאות, אתה חייב להיות מעורב. זאת הסיבה שבכל השנים אנחנו מעורבים גם בפעילויות של הבנות, בריקודים וגם בתחרויות של נועם. הם רואים את האכפתיות והמעורבות, וזה נותן תוצאות. לפעמים אגב, גם ההורים צריכים את העידוד והדחיפה מהילדים ככה שעל הדרך - שני הצדדים מרוויחים.