מצד אחד אתם מתמודדים עם ילד נינג'ה קטן שנע ללא הפסקה – ומצד שני אתם שומעים את כל אלה שמלינים על כך שנותנים לילדים כימיקלים שלא לצורך. איפה התשובה? הפסיכולוג צחי נטר כותב להורי ילד בן חמש שסובל מהפרעת קשב וריכוז
טיפול תרופתי לבדו לא מספיק | צילום:
stevenrwilson, Istock
גילת ואור שלום,
זה תקופה ארוכה שישנו גל מחאה גדול נגד השימוש בריטלין, התרופה השכיחה ביותר לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, וגם הבטוחה והיעילה יחסית. זה התחיל בקבוצה קטנה של אנשים הזויים, והפך למחאה מקצועית ומאורגנת של מטפלים ואנשי רוח. וכל הזמן הזה אתם, ההורים, שהחלטתם לעשות את הצעד ולתת לילדכם את התרופה המדוברת, באמצע.
השבוע נסעתי בתל אביב וראיתי הפגנה קטנה של אנשים שגידפו את הפסיכיאטריה ואת מתן התרופות הפסיכיאטריות. כמה שלטים הוקדשו לרטלין. "דילר, היית נותן קוקאין לילד בן ארבע?" ו"פסיכיאטר יקר, מה אתה מרוויח מלסמם את הילדים שלנו?".
גילת ואור, מעניין מה הייתם אומרים למפגינים האלה. מעניין איך הם היו מתמודדים עם גלעד, ילדכם החמוד והמיוחד בן החמש.
הגיעה העת לאבחנה
לא פשוט להיות הורה שמחליט לתת לילד קטן תרופה שנויה במחלוקת ומעוררת שאלות. זה באמת מפחיד. נכון, אני לא פסיכיאטר או נוירולוג, אני לא רופא בכלל, אסור לי לרשום לכם מרשם. אבל אני מתמודד עם משפחות רבות שמעלות את השאלה הזו - ואין תשובה אחת. בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה, הדברים מורכבים. וככה גם היה איתכם.
גלעד כבר בן חמש. הוא בגן חובה. בשנה הבאה הוא אמור לעלות לכיתה א'. "איפה הוא ואיפה כיתה א'", אמרתם לי במפגש ההיכרות. תיארתם ילד קשה לגידול. ילד שכבר בינקותו היה קשה להרדימו, שנזקק למגע מתמיד של חיבוקים, נרדם רק על הידיים. סיפרתם לי שהיה זוחל כמו תינוק עם מנוע, היה עושה דברים מסוכנים מהרגע שהחל לעמוד, לדחוף דברים, לעלות, לטפס, לשבור. בקיצור - לא פשוט. שניכם, שאנטי כאלו, נראים כמו יוצאי הודו, דווקא לכם נולד ילד נינג'ה.
כמו כל האבחנות הפסיכיאטריות המבוססות על סימפטומים, הפרעת קשב וריכוז המלווה בהיפראקטיביות (ADHD), היא אוסף של התנהגויות שונות, המתחלקות לשלוש קבוצות: חוסר קשב: כשהילד אינו מקדיש תשומת לב לפרטים, מתקשה לשמור על הקשב במטלות או במשחק, אינו עוקב אחר הוראות ומתקשה להשלים מטלות, מאבד דברים, מוסח על ידי גירויים חיצוניים ושוכח לבצע פעילויות יומיומיות. פעלתנות יתר: כשהילד נע בישיבה, עוזב את הכסא פעמים רבות, רץ, מטפס, לא שקט, כל הזמן בתנועה ומדבר ללא הפסקה. אימפולסיביות: מתקשה לחכות לתורו, קוטע את דברי האחר, מתפרץ ומפריע.
כשילד מראה חלק משמעותי מההתנהגויות המצוינות מעלה, בתדירות גבוהה, במשך תקופה של למעלה מחצי שנה, ובולט כי התנהגויות אלו פוגעות בו ובסביבתו - עולה אופציית האבחנה.
גלעד ראה נוירולוג בכיר שעשה בדיקות שונות, הבוחנות אלמנטים שונים בקשב (כמו בדיקת TOVA), התרשם מהגננת ומההורים המותשים, ובעיקר מגלעד עצמו - שד קטן, יפה וחכם, שנע ללא הפסקה, מפרק, נוגע, מוסח, מתקשה להתרכז במטלה דידקטית קצרה. אותו נוירולוג קבע את האבחנה, והמליץ על הריטלין.
מעורר שאלות ושנוי במחלוקת. ריטלין | צילום:
Joe Raedle, GettyImages IL
לשלב תרופות בתרפיה
זה המקום לציין כי הרטלין, הקונצרטה והחברות האחרות, הן תרופות פסיכיאטריות. עבורי כאיש טיפול הן קו אחרון - אחרי שניסינו עבודות טיפוליות שונות, וראינו כי יעילותן נמוכה וקשיי הקשב ממשיכים בעוצמה שפוגעת בתפקוד הילד, יש לשקול ברצינות את מתן התרופה.
גלעד החל לקחת את התרופה, ונראה שיפור ניכר, אך לא די. ההמלצה המקובלת היום, והמחקר מגבה את ההמלצה הזו היא שנכון לקבל הדרכת הורים, טיפול לילד, טיפול משפחתי, טיפול דיאדי... לא חשוב, העיקר לקבל טיפול פסיכולוגי כלשהו במקביל לעבודה התרופתית. מוכח כי השיפור הרב ביותר בהתנהלות ובהפחתת סימפטומים נראה במצבים אלו.
לא הגעתם אלי בגלל שידעתם את כל זה, אלא בגלל שעייפתם. הרטלין עזר לגלעד, אבל הרגשתם שאתם בעצמכם כבר זקוקים לתרופות כדי להירגע, כדי לנשום. תיארתם מלחמה יום יומית.
בחדר דיברנו על גלעד, על הפערים בטמפרמנטים, על היכולות, על הקשיים. בנינו יחד מודל של גבולות ברורים, ללא פחד, בניסיון לייצב חינוך קוהרנטי וצפוי, בניתם מדרג של חוקים שמקובל על שניכם, גם אם זה היה מאד קשה, שיננתם אותם והיגדתם אותם לבניכם. החלטתם על מה מגיבים ועל מה לא, על מה מענישים ועל מה כועסים, על מה שמים בחדר ועל מה רק נוזפים. הדגשתי כמה חשוב להטרים, להודיע לפני על עונש, לא להיות אימפולסיביים. או לפחות לנסות. בניתם מרחב משחק נעים בבית, ללא הרבה גירויים וצעצועים, ושמתם שעון קטן, וכל פעם שיחקתם יותר ויותר, גם במשחקים דידקטים, על פי היכולות של גלעד, שירגיש שהצליח. והוא הצליח. ואתם הצלחתם.
במקביל בניתם סיטואציות מיטיבות, שעות נעימות של פעילות, רובם בגני שעשועים, בשטח פתוח, יחד, להוציא אנרגיה- בריצה, בכדור, בטיפוס. הדגשנו תקשורת דרך הבעות פנים ומילים, עידוד משחקים סימבולים, עם בובות, עם מכוניות, תקשורת ארוכה ונעימה, על הרצפה. הדגשנו את חשיבות שיום הרגשות, לנסות להבין מה גלעד מרגיש, לספר מה את מרגישים, לספר מה מרגישים הילדים מסביבו. לדבר רגשות במילים, לא בהתנהגות.
אני יודע שגלעד ממשיך ומשתפר, אני שומע הכל דרככם. אני יודע איזה עבודה גדולה אתם עושים. אני מקווה שיש לכם קצת יותר אוויר בריאות.
התלבטתי, רציתי לספר לכם על המפגינים ברחוב, אבל זה לא באמת חשוב. התהיות קיימות, אבל זה הילד שלכם, האהבה הגדולה שלכם, אתם עושים כל מה שאתם יכולים, את הכי טוב בשבילו. באמת ובתמים.
