כמעט כל אמא שחוותה לידה שואלת את עצמה איך אם פונדקאית יכולה להביא ילד לעולם ולמסור אותו להוריו מייד לאחר מכן? או בכלל, מה גורם לאישה להיות אם פונדקאית? שתי אמהות פונדקאיות עונות על השאלות שתמיד רציתם לשאול ומספקות הצצה נדירה לעולמן
"אם זה לא בא ממקום נוסף של נתינה ורגש, זה לא ילך". אילוסטרציה | צילום:
jupiter images
נושא הפונדקאות מעמיד בפני החברה דילמה מוסרית גדולה, שבה מתחרים ביניהם בעיקר שלושה אלמנטים: הזכות להורות, טובת הילד ומעמד האישה הפונדקאית.
ואולי השאלה שהכי מעניינת אותנו היא מה גורם לאישה להיות אם פונדקאית? מה יכול לעודד אותה לעבור את תהליך ההריון הממושך, הכרוך באינספור בדיקות, הגבלות וסיכונים אפשריים, לדאוג במשך תשעה חודשים לעובר שאינו שלה, להרגיש אותו בועט בבטנה ולעבור את תהליך הלידה כשהיא מודעת לכך שמיד עם סיומו היא תיאלץ למסור את התינוק לאמו האמיתית? ייתכן כי רק נשים שילדו יכולות לנסות לתאר לעצמן אילו קשיים כרוכים בדבר, אבל גם להן לא יהיה מענה לשאלה.
חלקכם אולי יופתע לשמוע שבמהלך התחקיר לצורך הכתבה, כל הפונדקאיות שראיינו אמרו שהן רואות בפונדקאות סוג של נתינה שאין שנייה לה בעולם, כזו המציפה בתחושה של אושר עילאי על היכולת להעניק את הדבר הכי יקר שיש בנמצא - ילדים. הנתינה, הן אומרות, העניקה להן כוח ועוצמה אישית שלא היו להן קודם לכן ושעולה עשרות מונים על התגמול הכספי שקיבלו.
לא, הן אינן מכחישות שהמניע הכלכלי הוא העיקרי והחשוב וכי הוא זה שעודד אותן לשמש כאמהות פונדקאיות, אך במבט לאחור, כך הן אומרות, הזכות להעניק חיים ולגרום אושר למשפחות שלא שפר עליהן מזלן הוא הגמול האמיתי. נפגשנו עם שתי פונדקאיות ושאלנו אותן את השאלות שבוערות בכל אמא, ברגע שהיא שומעת את המושג "פונדקאות".
לעשות משפחה מאושרת
מיקי, 31, בחרה לחלוק את החוויה שלה כאם פונדקאית עם נשים אחרות כבלוגרית באתר "תפוז", שם היא מגוללת את הקשיים, הרגשות, הצרבות, הכאבים וכל התרגשות קטנה ונקודת ציון משמעותית. השיחה שלי איתה מתקיימת זמן קצר לאחר שצפתה בכתבת טלוויזיה שעסקה בזוגות הרבים המחכים לאם פונדקאית ובמספרן הנמוך של הפונדקאיות.
"תביני", היא אומרת לי. "אני מוקפת בנשים שמתקשות ללדת, אני חיה את זה מקרוב. יש לי זוג חברים שמחכה כבר המון שנים לאימוץ, ואני לא רואה את האור עבורם. לקרובת משפחה שלי הזרקתי הורמונים כדי שהיא תוכל לעבור הפריות. לכן, ברגע שהבנתי שאני יכולה לעזור לזוג להפוך להורים, היה לי ברור שזה מה שאני עושה".
מיקי היא גרושה ואם לשתי בנות, שעברה לפני כמה שנים תהליך של פונדקאות בעיצומו ילדה בת עבור זוג הורים, ואמורה בקרוב להתחיל את התהליך השני. העזרה והנתינה, מבחינתה, הן החלק הארי בפונדקאות. הכסף הוא אמנם מרכיב חשוב "כי לא נותנים ילדים חינם", כהגדרתה, אבל בהחלט לא עיקרי. "החשיבות של התגמול הכספי לא גדולה יותר מהמטרה עצמה - הבאת ילד לעולם. בעבור כסף בלבד לא הייתי עושה זאת. הסכום אינו מצדיק תהליך כזה. אם זה לא בא ממקום נוסף של נתינה ורגש, זה לא ילך".
לא חששת שתיקשרי לעובר ותתקשי למסור אותו? "את מכנה את העניין 'מסירה', אבל בעיניי אין כאן מסירה. זה הילד שלהם, הביצית והזרע שלהם, ואני שמרתי עליו. ככלל, אני מתנגדת למושג 'אם פונדקאית', כי זה לא אמא. אני אמא לבנות שלי ואני פונדקאית לילד שאני מעניקה לזוג. זו בעיניי המציאות האמיתית וכך היא צריכה להיות".
וכשהגיע רגע האמת, לא היה שום כאב? סוג של צביטה בלב? "אין צביטה בלב, יש שחרור. ברגע הלידה הדבר היחיד שעשיתי זה להביט על הפרצופים שלהם מסתכלים על התינוקת ועליי ובוכים. אני מודה שלקראת סוף ההריון עלו החשש והתהייה, מה יקרה אם פתאום החוש האימהי יפרוץ מתוכי, אבל זה לא קרה. כמובן שהסיטואציה בחדר הלידה ריגשה אותי, כי בכל זאת הולך לצאת ממני בן אדם, אבל זה לא שלי, פשוט לא שלי!.
"אי אפשר להסביר חוויה כזו, המעמד של הבריתה היה עבורי מרגש יותר מאשר הבריתות של בנותיי. לראות את האם שזכתה לחבוק בת כשהיא מאושרת עד השמיים - אלה הם רגעים שלא ניתן לתאר במילים".
בכל זאת, כשקוראים את הבלוג שלך יודעים שלא הכל היה ורוד ושהיו רגעי שבירה. "ההריון הקודם היה קשה מאוד. הייתי בסוג של שמירת הריון. כל הזמן אמרו לי שאני צריכה לשמור וזה המשיך כך עד סוף ההריון. ההנחיה בהתחלה היתה לשמור רק עד השבוע העשירי, לאחר מכן עד השבוע ה-20, וכך הלאה. ההריון התנהל בלשרוד שבוע ועוד שבוע.
זה היה הריון עם שיליית פתח, עם הרבה דימומים, וכל אירוע קטן הקפיץ למיון. היו בהחלט רגעים שחשבתי שמי שעושה דבר כזה היא סוג של משוגעת. דיברתי עם עורך הדין שלי ואמרתי לו - תרשום, אני לא עושה את זה שוב. לקראת סוף ההריון, כשכבר עמד על הפרק ניתוח קיסרי, הגעתי לנקודה שפשוט בכיתי, כי כאבתי נורא וסבלתי נורא, ואמרתי די, די, די! לא יכולתי יותר".
אז איך עשית זאת שוב? "היה קושי שאיני מתכחשת לו. אבל ברגע הלידה ובבריתה עצמה, במעמד שבו האם הקדישה לי דברים ויצאתי החוצה בבכי מרוב התרגשות, היכתה בי ההכרה שזהו הרגע שבו נולדים חיי משפחה. ואם אני זו שיכולה להעניק אותם, אעשה את זה שוב".
אינך חוששת לסכן את עצמך? את אם לשתי בנות, זה לא קצת חסר אחריות? "אני מאמינה מאוד בגורל ובאלוהים ששומר עלינו, ואם אני אהיה בהריון שלי ואמות, אז מה? הרי יכולתי למות גם עם הילדה הגדולה שלי וגם עם הקטנה, וזה לא קרה. להיפך, אמרתי לרופא תשמור קודם כל על התינוקת שלא יקרה לה כלום.
אני לא מרגישה חסרת אחריות, משהו תמיד יכול לקרות, ואני גם לא במצב שרופא אומר לי שאסור לי להרות שוב. אין סיכון מיוחד, אמנם חוויתי הריונות קשים, אבל זה לא מה שיעצור אותי".
"חששתי ממה שאנשים יגידו ואיך הילדים שלי יגיבו לזה". אילוסטרציה | צילום:
Pixland, Istock
כסף לילדים הביולוגיים
עבור שרית (שם בדוי), 31, גרושה ואם לשלושה, הדברים היו מורכבים יותר. להחלטה לפנות לפונדקאות הגיעה לאחר שנה של לבטים, שהוכרעו בשל מצב כלכלי קשה וחובות כבדים. את הראיון קיימתי עם שרית כשהיא בשבוע העשירי להריונה כפונדקאית ונושאת ברחמה תאומים. במהלך שיחתנו היא לא חשה בטוב, ומדי פעם מבקשת את סליחתי כדי לשתות מים. ההריון קשה ומלווה בחולשה גדולה, סחרחורות, בחילות, הקאות וקושי בתפקוד היומיומי. "למזלי", היא אומרת, "אמא שלי מאוד עוזרת לי".
"כשראיתי את המודעה בעיתון על כך שדרושות אמהות פונדקאיות, הרהרתי בעניין במשך שנה. חשבתי: 'מה יגידו? ממי את בהריון? איך את עושה את זה? מה הילדים שלי יחשבו, איך הם יקבלו את זה? אנשים מדברים על 'מוכרת תינוקות', איך אפשר למסור תינוק?'.
בינתיים עברה שנה של חששות שבמהלכה עשיתי בירורים, שאלתי שאלות והבנתי שזה לא נורא כל כך. הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות את זה, כי הזמן עובר והחובות שלי רק גדלים. הבנתי שזה לא כמו שזה נשמע, בסך הכל אני מגדלת במשך תשעה חודשים תינוקות שאינם שלי וגם עושה מצווה. כשביקשתי את התגובה של אבא שלי שדעתו מאוד חשובה לי, הוא אמר שזה כבוד לעשות את זה ואני אעשה טוב לאנשים. אז ידעתי שאני יכולה לעשות זאת".
איך סיפרת לילדים שלך? "אמרתי להם שיש הורים שרוצים להביא ילדים לעולם ולא יכולים, ולכן הם רוצים להשכיר את הרחם. הילדים שאלו אם זה ילד שלי והסברתי להם שלא, יש ביצית וזרע שמפרים אותם ומחזירים את התינוק לבטן. כתוצאה מכך יהיה לי כסף ואוכל לקנות להם דברים שהיום אני לא יכולה. הילדים קיבלו את זה".
איך הם מתמודדים עכשיו, כשאת כבר בהריון? "יש לי קשיים עם הבת הגדולה. אני כבר שלושה חודשים לא מתפקדת כמו שצריך, ופתאום העול הזה נופל עליה והיא צריכה לעזור יותר. ההריון הזה שונה מכל ההריונות שהיו לי. תמיד תפקדתי רגיל, ופה זה שונה לגמרי. הבת שלי לא רגילה לזה, היא לא מכירה אותי לא מתפקדת. אז היא עצבנית מאוד וכועסת עליי הרבה, וגם אומרת 'זה קשה שאת ככה'. כשהיא נרגעת היא באה, מחבקת ומנשקת.
"ביקשתי מהילדים לא לספר לאף אחד על הפונדקאות, שאנשים יחשבו שזה הריון של אמא, ובמקרה הגיעה המורה של בתי האמצעית לביקור בית ואמרה לי 'מזל טוב'. שאלתי על מה, והיא השיבה שעל ההריון. מאוד נרתעתי, מתברר שהילדה סיפרה לה על הפונדקאות והרגשתי שהיא שמה אותי במבוכה מאוד גדולה וקצת כעסתי עליה. אבל הילדה אמרה לי: 'אמא, היא יודעת שאת בהריון, אז מה אני אגיד לה כשהתינוק ייוולד? לאן הוא ייעלם?'".
זה לא משא כבד מדי עבור הילדים, לא עדיף להתמודד עם האמת? "כרגע לא, כשנגיע לזה נדע מה להגיד".
את מתביישת? "חלילה, אני שמחה שעשיתי זאת ויש לי את הכבוד להיות זו שעושה את זה. אני מאמינה שלאחר שאני אלד ויידעו מה עשיתי, יבינו את הגדולה שבדבר. אני לא מתביישת. מעבר לכך, אף אחד לא מאכיל אותי ואת ילדיי, או מלביש אותנו, אז במה יש לי להתבייש?".
אין הרהורי חרטה? "ממש לא! אין בי שום חרטה, יש בי דווקא שמחה. מעבר לקשיים של ההריון עצמו אני שמחה על מה שאני עושה".
הכתבה התפרסמה באתר ifeel. לקבלת גיליון במתנה לחצו כאן
