סוחבת, אוכלת

שבוע 18

יא וולי, בא לי להגיד, אבל זה לא יושב עליי כל כך טוב. אני רעבה. כל הזמן. הקיבה היא כמו בור ללא תחתית. זורקים בפנים את האוכל במסובבת, מחכים דקה אבל לא שומעים את הגונג, אף לא חבטה עמומה בקרקעית.
"מפלצת הרעב", קראה לה עמיתה להריון, ועכשיו הישות הדמונית הזו, התובענית והמכניעה, שיש לה אצבעות דביקות ופה מרייר, מסתתרת גם לי מתחת לחולצה.
זו לא העלייה הפוטנציאלית במשקל שמאיימת עליי. בתחילת ההיריון נתתי למחוגי המשקל יד חופשית לעשות כרצונם ואפילו לחצנו על כך ידיים. זה העיסוק הזר והאובססיבי באוכל, שמעייפת יותר מהעייפות עצמה. זו הלסת שלא מפסיקה לזוז, הצורך ביצירתיות קולינרית שאין לי עניין בה, הפנקסנות של מרכיבי המזון שנדרשים לתפריט מאוזן הריונית. לעמוד בקופת העשרה-מצרכים בסופר עם מצרך אחד שבשבילו הגעתי במיוחד, להתגנב למטבח בלילה, בקור, כי המפלצת שוב הרימה ראש.

בחמאת בוטנים יש חלבונים

ובינתיים ת' לא עוזר ומוסיף שמן זית למדורה. הוא כמו גמד קטן שמחכך ידיים ומפתה אותי לרכוש מכל הטוב שיש על עגלת המרכול שלו. מזונות לא מזוהים מהעבר הרחוק חזרו לחיי. כמו פנאטית בריאות שסרחה, ופרצה במתקפת זלילה במיטה. שני סלייסים של פיצה, למה לא, הם דקים, מציע ת'; בחמאת בוטנים יש חלבונים; סופגניות אפשר כי חנוכה.
כל יום אני מקבלת ממנו על היד חותמת של "מותר", איתה אני משלמת בחיוך גדול ונאיבי למוכר. נשים בהריון זה כמו ילדים, הוא מסביר ומשכנע. אפשר לאכול הכול, ושום דבר לא נדבק לתחתית. אבל יום אחד שמעתי אותו מספר לחברים שהוא נחרד מהצריכה היומית הגרגרנית שלי. אופס.
כנראה שהקטנצ'יק מזועזע גם הוא כי בינתיים הוא מתבצר בשתיקתו.
איך מרגישים את העובר? אני מבררת באחד הפורומים. זה קל; זה מרגיש כמו פצפוצים, רפרופים, כמו בועות שמתנפצות בבטן ופרפרים מתעופפים, ועוד מילים רכות של שלווה. אבל גם בהאזנה מרוכזת ושקטה, אני מרגישה רק את איתותיה של הבטן שהולכת ונמשכת החוצה בחריקות כמו גומי קשיח. ספרי ההיריון נראים לי לא מסונכרנים, כאילו לא מכירים אותי בכלל, ואני מסמנת מינוס ליד כל סימפטום. העור לא זוהר בוורדרדות בריאה, השיער לא מבריק, החניכיים לא מדממות, והלילה לא גדוש בחלומות על לידות של תינוק ירוק עם שלושה ראשים.
ומהשקט התעשייתי הזה, השליש השני שמתקדם בעצלתיים, אני נהדפת קדימה כל הזמן מכוח הציפייה והתרגשות, ואין מי שיעמיד אותי במקום. יש לי פרפרים בבטן, אבל לא בגלל שהוא רוקד שם פוקסטרוט. מתי כבר מותר לתכנן חפצים, ולקבוע חוקים, ולחלום תסריטים.
מתי זה כבר חוקי לקרוא את הוראות ההפעלה, כדי לדעת איך להיות אמא כשירה ותבונתית, מתי מבררים מה צריך לדעת כדי שהוא יצליח להתגלש משם בקלות ולא יצטרכו למשוך אותו בפינצטה, ומתי אזכה לראות מה אבא שלי קנה לנו באנגליה, ציוד שאמא שלי הפקידה בינתיים אצלם בבונקר שנבנה במיוחד נגד העין הרעה.

תנוחת החתול

סביר להניח שכבר הפרתי אלף חוקים כתובים כשהתחלתי להסתכל ברחוב על העגלות במקום על התינוקות שבתוכן, וזה בטח שבוע בצינוק לפחות, כשישמעו שכבר שמתי עין על שמונה ספרי הדרכה לפחות, ומה יקרה כשיידעו שכבר יש לנו שם פוטנציאלי, שאני ות' לא מעיזים לומר אותו בקול, כאילו ברגע שייהגה, יתחילו הסירנות ותופיע פה ניידת משטרה.
רק בשיעור היוגה להריוניות, מישהו הצליח להואיל בטובו לומר לי - רגע, פוס, תנסי להישאר מאחורי הקו הלבן. בחדר מחומם מדי לצד ערימה של כריות הנקה, ושרפרפים של חדר לידה, תרגלתי נשימות מביכות עם עוד ארבע הריוניות מתקדמות. אני משתלטת על תנועות הרגליים והפתיחה של אזור האגן, אבל לא תמיד מבינה מה עושים באותו זמן עם הפה, ואיך מפיקים נשיפות שנשמעות כמו נהמות של לביאות.

איך אשרוד לידה פעילה, כשאני במהותי פסיבית, אני חושבת, כשכולן מנסות להיות כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר, ואיך אצליח להעלות את הצגת היחיד הכושלת הזו שכוללת שאגות כאב, אנחות כבדות ונענועי אגן - בפני כל המשתתפים בחדר הלידה, כשיש לי קצת פחד קהל.
אבל בגלל שחלמתי בהקיץ, המורה חשבה שאני בשוק מהתרגולת. לא, הנדתי בראש, והיא כבר התחילה לחלק לנו רצועות וכריות, ויישרה את המזרונים שהתעקמו.
אבל אולי לפני שעוברים לתנוחת החתול ומתחילים לתרגל לידה בכריעה, רציתי פתאום לבקש בהתנצלות, תוכלי לתת לי עוד קצת זמן, רק עוד קצת, לסבול מהרעב המתקיף, ולהתגלגל בתוך הרכות המפנקת, המנחמת הזו, של החודש הרביעי?

• יומן הריון
• משקל
• תזונה בהריון