אנחנו מוטרדים. זה קשור לבולבול של הקטנצ'יק. מתברר שהוא הפך לשיחת היום בתינוקיות ושהוא מועמד להיות מוצג במוזיאון הבולבולים העולמי בפראג בשל מידותיו הנדיבות. הרופא הדפיס לנו תמונה של האיבר, ועכשיו אנחנו שואלים: מה אם הוא יהיה יותר מדי בן בשבילנו? קטנצ'יק, אפשר שתהיה ילד חלשלוש שיעדיף ספרים של דיקנס על פני כדורגל?
כבר חודשיים שאנחנו, שני הורים נבונים לעתיד, הולכים לאיבוד במסדרונות חוש ההומור המוזר של הרופאים, שאנחנו לא מבינים אם אנחנו אמורים לצחוק או לדאוג, שפיתחנו תסמינים של מחלת ים קלה, ושאנחנו מבקשים שמישהו ישיט אותנו בבקשה בחזרה ליבשה.
זה נוגע לבולבול של הקטנצ'יק. מתברר שהוא הפך לשיחת היום בתינוקיות, שהוא מועמד להיות מוצג במוזיאון הבולבולים העולמי בפראג, שהוא עתיד להיחשב פריט אספנות נדיר בקרב מעריכי אמנות האוונגרד.
כדורגל או קוקיות? הרהורים על מין העובר
נכון שאולי ביקשתי את זה. מההתחלה רציתי פיצקי ולא פיצקית, למרות שאם ישאלו אותי לא אדע להסביר למה. קרוב לוודאי מסיבות לא ברורות. כמו למשל, שיש לי כבר שם לבן, ולקח הרבה זמן למצוא אותו. שנכנס לי לראש שבנים שובים לב יותר, כי עזרתי לגדל אח קטן חמוד מאין כמוהו, שלא הסכים לישון אף פעם בלי גרביים, או זה שכולם כבר חתמו בנשקייה לאחרונה על בנות, וכבר יהיה בזה פחות מן החידוש.
מחשבות על בוטן ופלייסטיישן
רציתי בוטן וקיבלתי, אבל רק אחרי שבישרו לנו רשמית על כך, התחילו ליפול עליי כמה פתיתי מציאות אפורים. התחלתי לתהות על פליימוביל וטרקטורים ומסילות רכבת, בוב הבנאי וספיידר מן, פיפי בעמידה, תספורת מכונה, פלייסטיישן ונינטנדו, אוברול ג'ינס. ילד מסתובב במעגלים מוטרפים מסביבי עם טיסן ביד.
"בנים עושים קונצים", הצית ת' את הדיון. הוא קיווה, ממניעיו שלו, לנעלי בלט וקוקו בלוף. הם בנדיטים שובבים, הרפתקנים ותעלולנים, וחסרי פחד. הם משחקים באש, ובודקים את שיווי המשקל על מרזבים, ומטפסים על דברים גרועים יותר מעצים.
וחוץ מזה, חשבנו שנינו כשטיילנו עם הכלבים, וכמעט נרמסנו על ידי ילד ספורטיבי שהקפיץ כדורסל והסתחרר כמו סביבון: אנחנו לא חסידים של שבת של כדורגל, ולא מבינים ביצרני מכוניות, ולא רוצים לקחת חלק בשייט אבובים בירדן. אז מה נעשה איתו בעצם, עם הבן הזה, ומה אם הוא יהיה יותר מדי בן בשבילנו?
בהמשך גילינו שרופאים נוטים לעשות עניין הרבה יותר מדי גדול מהאיבר הזה שבקדמת הבמה. זה התחיל מרופא הסקירה, שאחרי שסרק את החלקים של הקטנצ'יק, סימן עיגול גדול על המסך והכריז - הנה איבר שאולי תצטרכו לנתח אחרי הלידה. לקח זמן עד שנפל האסימון. עד שהבנו שזו הייתה הדרך שלו לבשר לנו שיש לנו בן, תעלול זדוני של דוקטור שעשה את הפרוצדורה הרבה יותר מדי פעמים.
איך משחקים בדבר הזה? מירי גריי מתאמנת בפליסטיישן
זה הגדול קטנצ'יק יהיה?
אבל כשהוא חזר על הבדיחה בסקירה השנייה, הקפיא את התמונה על הצ'ופצ'יק המובחן, ואף בישר לנו שהוא מזדחל לקטנצ'יק עד הברכיים, כבר פחות הבנו אם מדובר בהלצה או בתופעה. אחר כך, רופא המעקב הדפיס לנו תמונה יפה של האיבר המדובר והאזור בצורת מניפה. בשלב הזה אפילו האב הגאה התחיל לתהות מי מצחיק את החברים על חשבוננו. כמה סנטימטרים עודפים של און יש לקטן של הקטן, והאם יכול להיות שנצטרך להוריד בברית קצת יותר ממה שבדרך כלל נהוג?
רופאים נוטים להתלוצץ, לא משהו אישי, אבל כן, יש גם עוברים שיש להם גדול יותר. את קול השפיות קיבלנו רק בביקור האחרון אצל הרופא, כשכבר דרשנו במבוכה שמישהו יסביר לנו את הבדיחה. אז האם יש לנו בבטן בן ועוד קצת? כנראה שנדע רק במעמד הלידה. אולי מהבעת הפנים המבודחת של המיילדת או מהגיחוכים הבלתי נשלטים של הדולה.
כך או כך, קטנצ'יק, אנחנו נאהב אותך כמו שאתה, אבל אם אפשר לבקש, שתהיה ילד חלשלוש, שקט, אפשרי עם משקפיים, רצוי מחונן, שיעדיף ספרים של דיקנס על פני ליגת הקט-סל במרכז הספורט. כדי לקבל השראה תוכל להיזכר בילד המופנם מ"ילד קטן ושמו טייט", או במקולי קלקין מ"שכחו אותי בבית" או בילד מ"החוש השישי", רק בלי הקטע הקריפי של לראות רוחות. תהיה בן, אנחנו בסדר עם זה, אבל אולי רק לא יותר מדי בן?
