שיחה עם ס' מתקיימת ביום מרגש מבחינתה. למחרת היא אמורה לנסוע לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי "להביא את הזרע של התורם שלי". הסיבה לכך שס', תושבת תל אביב, נוסעת כמאה קילומטרים בשביל לרכוש זרע היא התורים הארוכים בבנקי הזרע באזור המרכז. ארבעה, חמישה ואפילו שישה חודשי המתנה, רק כדי לפתוח תיק ולהתחיל בתהליך המורכב.
את ההחלטה להביא לעולם ילד בעצמה, באמצעות תרומת זרע, קיבלה ס', בת 38, לפני שנה וחצי. בינואר אשתקד היא התקשרה לבנק הזרע במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, הבנק הגדול בישראל, כדי לקבוע תור. זימנו אותה ליוני. "אין זרעים", אמרו לה. "הייתי בהלם. ניסיתי להפעיל קשרים, לא הצלחתי. התקשרתי לעוד בתי חולים - בילינסון, איכילוב - בקושי התייחסו אליי. אמרו לי לשלוח פקס והודיעו לי שהתורים הכי קרובים הם בעוד כארבעה-חמישה חודשים. החלטתי שאני לא מחכה. רציתי את הילד כמה שיותר מהר".
מה היה פתאום כל-כך בוער?
"נפרדתי מבן זוג אחרי חמש שנים בגלל שהוא לא רצה ילדים, והחלטתי שאני עושה ילד לבד. ומהרגע שאת מחליטה, וזה לא רגע קל, את פשוט רוצה לעשות את זה מיד. כשאת מחכה חצי שנה הרבה דברים יכולים לקרות ולעבור לך בראש - אכזבות, מחשבות, פחדים - וזה קשה נפשית. מה גם שכשאת מתחילה את התהליך את אף פעם לא יודעת כמה זמן הוא ייקח - חודשים, שנה, שנתיים - ובגילי זה משמעותי. ככל שאת דוחה את זה, הסיכוי להרות פוחת וזה מלחיץ".
כשפנתה ס' לרמב"ם נאמר לה שהיא יכולה לבוא מיד. "הגעתי, בחרתי, קניתי והתחלתי לעשות הזרעות. הדבר המתסכל הוא שהם לא מאפשרים לעשות יותר מהזרעה אחת בחודש כי אין מספיק זרעים. מחר, על כל פנים, אני נוסעת לקחת את המנה ה-11 שלי. תחזיקי לי אצבעות".
גם ת', ממרכז הארץ, חוותה אכזבה דומה. לפני כשנה היא פנתה לבנק הזרע באיכילוב, והתור נקבע לארבעה חודשים לאחר מכן. "אמרו לי שהביקוש גדול ושאין מספיק תורמים. זה נראה לי באותו רגע כמו נצח. זה היה מאוד מתסכל, כי ממילא יש משהו מאוד מכני בתהליך של להביא ילד מבנק הזרע, וההמתנה הזאת לא מוסיפה. זה לא כמו זוגות רגילים שמתי שבא להם הם פותחים בקבוק יין, מדליקים נרות ועושים ילד; פה את תלויה בלוח זמנים מאוד מדוקדק וכל רגע משמעותי, מה גם שכבר כל-כך רציתי להיות אימא", היא אומרת.
הרצון העז, התורים הארוכים והביורוקרטיה הוליכו אותה לבנק הזרע הפרטי בבית החולים אסותא בראשון לציון. שם אין זמן המתנה, אבל העלויות גבוהות בהרבה. "מדובר בעלויות לא אנושיות", היא טוענת, ומסבירה מדוע ויתרה בסופו של דבר על האופציה הזאת: "כל מנת זרע עולה שם כ-800 שקלים (לעומת 400 באיכילוב), ולכי תדעי כמה תשלמי על השבחת הזרע, ובכלל - לכמה מחזורי טיפול תזדקקי. בקיצור, ברחתי".
המחסור בזרעים ובתורמים מטריד אותך?
"מאוד. באופן הכי אגואיסטי, מפחיד אותי שמחר ייגמרו לי הזרעים מאותו תורם, כי גם אם ההיריון ייקלט, וארצה ממנו ילד נוסף, יכול להיות שלא יישארו לי זרעים ושאצטרך למצוא תורם אחר; כיוון שאני נשאית של איזו מחלה גנטית, המבחר שלי גם ככה מצומצם מאוד. בקיצור, המצב רחוק מלהיות אידיאלי. ואני עוד צעירה יחסית - יש נשים מבוגרות ממני שתלויות רק בבנק הזרע, ולגביהן כל יום יכול להוות את ההבדל בין פוריות לאי-פוריות".
ההיצע לא יכול לספק את הדרישה
למצב הזה - ירידה במספר התורמים, מחסור בזרעים וביקוש גובר והולך - סיבות רבות. העיקרית שבהן היא השינוי הדרמטי שחל בשנים האחרונות בקרב צרכני השירות. עד 1988 הותר השימוש בתרומת זרע מגבר זר רק לזוגות נשואים שבהם הגבר עקר. באותה שנה התירה המדינה את השימוש בתרומת זרע גם בקרב נשים רווקות, אם כי בתנאים מפלים ודרקוניים, כגון בדיקה פסיכיאטרית, בדיקה של עובדת סוציאלית והגבלות נוספות. בעקבות עתירתה של ד"ר טל ירוס-חקק לבג"ץ ב-1997, בוטלו ההגבלות והתנאים.
בשנים שחלפו התרחשו פריצות דרך טכנולוגיות בטיפול בגברים עקרים, וכיום כמעט שאין זוגות נשואים הנזקקים לתרומת זרע: שיעורם בקרב משתמשי בנק הזרע צנח מ-65% (לעומת 35% רווקות - לסביות וסטרייטיות גם יחד) לכדי פחות מ-20%, בעוד ששיעור הרווקות זינק ליותר מ-80%. "שיעור הרווקות עלה בשנים האחרונות במאות אחוזים", מאשר פרופ' יגאל נדג'ר, מנהל היחידה לפריון הגבר ובנק הזרע בשיבא. "גילן מצד אחד עלה מאוד, מה שאומר שכל אישה זקוקה להרבה יותר זרעים כדי להשיג היריון, ומצד שני ירד מאוד, מה שאומר שהמעגל התרחב. הלסביות, למשל, מגיעות כבר בגיל 28".
הגידול במספר הרווקות שמגיעות לבנק הזרע התרחש בד בבד עם השינויים שחלו בדפוסי המשפחה והפיכתה של המשפחה החד-הורית לתופעה שכיחה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנות ה-70 היה שיעור המשפחות החד-הוריות בישראל כ-4%, בשנות האלפיים הוא עלה ל-10%, וכיום מספרן גבוה ממאה אלף. קצב הגידול של המשפחות החד-הוריות בשנים האחרונות כמעט כפול מקצב הגידול של כלל המשפחות, והצפי הוא שהתופעה רק תתעצם. לפי נתונים שפרסמה המועצה לשלום הילד, מספר הילדים שחיים במשקי בית שבראשם רווק או רווקה עלה מ-23,800 בשנת 2000 לכ-36 אלף ב-2005, גידול של יותר מ-50%.
הערכה היא שיותר מאלף ילדים נולדים בישראל מדי שנה באמצעות תרומת זרע, ושעד היום נולדו כך כ-8,000 ילדים. "הרווקות יצאו מהמחבוא", אומר פרופ' נדג'ר, "כבר אין בושה להיות משפחה חד-הורית או חד-מינית. אם בעבר השתמשו בשירותי בנק הזרע מאה נשים בשנה, היום רק באזור המרכז משתמשות בהם יותר מאלף. הבעיה היא שלבנק אין יותר הלוואות לשחרר - ההיצע לא יכול יותר לספק את הדרישה".
מי מוכן לתרום זרע?
בבדיקה שערך מבקר המדינה ב-2006 התברר, כי בכל אחת מהשנים 2003-2005 עמד מספרם של תורמי הזרע על כ-45, אך בשנים שלאחר מכן חלה ירידה במספרם. לדברי פרופ' דפנה בירנבוים-כרמלי, סוציולוגית ואנתרופולוגית מאוניברסיטת חיפה, ייתכן שהדבר קשור למהפך שחל בקליינטורה של הבנק. "העובדה ששירות שניתן בעבר לגברים ניתן היום באופן כמעט אקסקלוסיבי לנשים - ועוד ללסביות ולרווקות, מעין קבוצות שוליים - משפיעה כנראה באופן תת-מודע על התרומות. גברים שהיו מוכנים לעזור לגברים עקרים, פחות מוכנים לעזור לנשים. גם העובדה שבעבר משתמשי השירות היו זוגות נשואים שביקשו להקים באמצעות התרומה תא משפחתי נורמטיבי, ואילו היום השירות מסייע בעיקר בבניית משפחות חד-הוריות/מיניות, תורמת לכך. הרבה לא אוהבים את זה. כלומר, נעזור לזוג, אבל ללסבית או לרווקה בת 45? פחות".
א' דווקא רצה לעזור ללסביות, ולדבריו הן אלה שעמדו לנגד עיניו כשהחליט, לפני שמונה שנים, בהיותו בן 25, לתרום זרע: "האמת היא שזה התחיל ממקום של אגו, קטע של צעירים בעיר הגדולה. אמרו שרק אחד מבין עשרה גברים מתאים לתרומה, והחלטנו לעשות בינינו תחרות. רק אני ועוד חבר עברנו. הייתי מאוד גאה".
במשך כמה חודשים התפרנס א', אז סטודנט למדעי הרוח, מתרומות זרע. פעמיים בשבוע, בתשע בבוקר, היה עולה על אופניו, מגיע ליחידה לפריון הגבר באיכילוב, "ושם, מול המראה הגדולה בחדר, נתתי זרע. בסוף, בכל פעם קיבלתי 250 שקלים, ובממוצע עשיתי 2,000 שקלים לחודש פטורים ממס. הייתי באגו טריפ".
חשבת על סוף התהליך, על הילדים שייוולדו כתוצאה מכך?
"עשיתי את הקישור, ולא הייתה לי בעיה עם זה. דווקא אהבתי את הרעיון שיהיו לי הרבה צאצאים. זה התאים לאישיות הנרקסיסטית שלי אז".
אין לך שום בעיה עם זה שילדים שלך מסתובבים ברחבי הארץ, אולי אפילו בשכונה שלך, בלי שתדע עליהם?
"לא, כי היה לי ברור שאני עושה אז את הדבר הנכון מבחינה אלטרואיסטית. הסתכלתי על הפן האנושי שבתרומה. כשאתה נכנס ליחידה לפריון באיכילוב, ורואה את כל תמונות הילדים על הקיר ואת מכתבי התודה, אתה מבין כמה חשוב מה שאתה עושה. אתה מבין שאתה המוצא האחרון של נשים רבות. שמחתי לעזור. ידעתי שאני מוגן מבחינה חוקית, שהפרטים שלי חסויים ושמורים היטב, ואמרתי לעצמי שמקסימום בעוד 18 שנה מישהו יעצור אותי ברחוב ויגיד לי 'היי אבא', וקיוויתי שיהיה לי מספיק כסף כדי לקנות לו כוס קפה".
קורה שאתה הולך ברחוב, מתבונן בילדים, מחפש דמיון וחושב שאולי אחד מהם שלך?
"לא, לא, לא, אני ממש לא מתעסק בזה. אני לא הולך ברחוב, רואה ילדים ואומר: 'מממ, היא קצת דומה לי'. זה משהו שעשיתי בעברי ושנמצא שם. היה נחמד בשעתו, וגם קצת מצחיק, ואין לי ספק שעשיתי את הדבר הנכון, בכל הפרמטרים".
זוגתך יודעת שלילדים שייוולדו לכם בבוא היום יש אולי יותר מעשרה אחים?
"היא יודעת, היא מבינה, והיא צוחקת עליי. זה ממש לא מלחיץ אותה".
42% מהתורמים הישראלים הם סטודנטים, 37% חיילים, והשאר בעלי מקצועות שונים. "הדרך הטובה ביותר לגייס תורם היא בשיטת חבר מביא חבר", מספר נדג'ר, "או באמצעות מודעות באוניברסיטאות".
בזמנו, א' עמד בקריטריונים המחמירים לתרומת זרע: רווק, בן 19-25, ללא עבר פלילי או שימוש בסמים, ללא רקע של מחלות. ספק אם היום, עם עשרות הבדיקות הגנטיות החדשות שעוברים התורמים המיועדים, היו מאשרים לו לתרום. "הקושי במציאת תורם 'מושלם' גובר והולך", אומר פרופ' נדג'ר. "איכות הזרע נמצאת בירידה מתמדת, וככל שאתה מחפש יותר נשאויות גנטיות אתה מוצא יותר. הסלקציה נעשתה יותר ויותר מחמירה, והרבה חומר יקר מתבזבז".
13 בנקי זרע פרושים ברחבי הארץ, אבל רוב הפעילות מתנקזת באזור המרכז. תקנות משרד הבריאות מגבילות את מספר התרומות המתקבלות מכל תורם, כדי להקטין את הסיכוי לנישואי קרובים, אך מספר מנות הזרע המותר לא נקוב בתקנות, ורק מצוין בהן כי "על האחראי להימנע מלקבל תרומות זרע רבות מדי מאותו תורם". יתרה מזאת: באין מאגר רישום ארצי-מרכזי, קשה לאכוף את התקנה, ותורם יכול לגשת לכמה בנקים שירצה. הבנקים עצמם לא ממש הקפידו על הביצוע: דוח מבקר המדינה מ-2007 חשף כי בכמה מהם נלקחו מתורמים מנות שניתן להפיק מהן 50-400 תרומות זרע. באיכילוב נמצאו תורמים שמזרעם נוצרו 15-18 היריונות. זרעו של אחד התורמים באסף הרופא סייע ליצירת 25 היריונות, ובבילינסון היו תורמים שמזרעם נבראו כעשרים צאצאים.
המספרים האלה הם המציאות של מ' מתל אביב, אם לשני ילדים מתרומת זרע, שמצאה את עצמה יום אחד בסיטואציה "מעט הזויה" כהגדרתה: "יש לי שכנה, שגרה שלושה בניינים ממני. שתינו אימהות חד-הוריות מתרומות זרע, והילדים שלנו, שהם בני אותו גיל, חברים טובים והולכים לאותו הגן. יום אחד התחלנו לדבר, ומפה לשם התחלנו להשוות תורמים. מהר מאוד הבנו שמדובר באותו תורם: חצי פולני, חצי אורוגוואי, גוון עור בהיר, עיניים בהירות; שתינו התעברנו מזרעים שנלקחו מאיכילוב ובאותה תקופה. כמה תורמים כאלה יכולים להיות?"
מלחיץ קצת.
"זה לא מדיר שינה מעיניי, אבל בהחלט מטריד אותי. הבאתי בחשבון, כשנכנסתי לסיפור הזה, שלילד יהיו לא מעט 'אחים'. אני יודעת בוודאות שיש לו עוד אחים בעיר, וברור לי שהוא יצטרך להתמודד עם זה בבוא היום, כשירצה לקיים יחסי מין, להתחתן או להביא ילדים. הייתי רוצה שיהיה יותר פיקוח על הנושא הזה. מזל שבמקרה שלי ושל הבן של השכנה מדובר בשני בנים".
אתן מגדלות אותם כאחים?
"לא, החלטנו שלכל ילד יהיה המקום שלו".
עם הגשת הדוח, מתח המבקר ביקורת קשה על ההתנהלות הכללית של הבנקים, ועל משרד הבריאות שאינו מפקח עליהם "כדי להבטיח שמקבלות תרומות הזרע יקבלו את הטיפול המיטבי ושלא ייפגעו". המבקר הכניס את המערכת לפאניקה, וריסק עוד לבנה במפעל השברירי. "זאת הייתה מכת מוות", מודה נדג'ר, שמעריך כי היום יש במדינה כולה מלאי של מאות בודדות של מנות זרע, מול "יותר מאלף נשים שמבקשות תרומה".
מה יקרה כשאבא ייחשף?
אבל האיום הממשי ביותר על בנקי הזרע מגיע דווקא מהכיוון המשפטי. לאחרונה התפרסמו ידיעות על מגעים בין משרד הבריאות למשרד המשפטים בדבר שינוי הסטטוס-קוו בנושא. המגמה היא להקים מאגר ארצי, שירכז את הנתונים על תורמי הזרע, ואף יאפשר לחשוף את זהותם לצאצאיהם בעתיד.
"כל ידיעה כזאת, כל דיבור על זה, מורידים בצורה דרמטית את המוטיבציה של הגברים לתרום", מבהיר ד"ר חיים פנקס, מנהל היחידה לפריון הגבר ובנק הזרע בבית החולים בילינסון. "חברתית, אנחנו לא בשלים לזה. הדבר שהכי מטריד 90% מהתורמים שמגיעים אליי זה העניין של האנונימיות והדיסקרטיות. מבחינתם - ומבחינתי - זה חוק בל יעבור".
א', התורם לשעבר, מאשר: "היה לי מאוד חשוב לדעת שאני מוגן. הילדים האלה יכולים יום אחד לבוא ולחפש אותך, לתלות בך תקוות, להאשים אותך במשהו. לא היה לי עניין אז, ואין לי עניין היום, לקחת אחריות אבהית על משהו שלא בחרתי בו. רציתי לעזור לנשים, לא רציתי להפוך לאבא".
הנימוק העיקרי בעד חשיפת זהותם של התורמים הוא זכותו הבסיסית של ילד לדעת את זהותו ואת ייחוסו, זכות העולה בקנה אחד עם האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד משנת 1989. המתנגדים (מנהלי הבנקים והנשים) משוכנעים שהסרת האנונימיות של התורמים תיצור מחסור שימנע מהן את מימוש זכותן להורות. "נוצרה כאן, לכאורה, התנגשות בין 'הזכות להורות' לבין 'טובת הילד' הפוטנציאלי", אומרת ד"ר רות זפרן מהפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
ת' מתנגדת להסרת האנונימיות: "זה אסור בתכלית האיסור. תרומה, כשמה כן היא, ניתנת בסתר. אבא זה לא מי שנתן את הזרע, זה מי שגידל את הילד. הורות לא מתחילה ונגמרת בכוס, ובכלל, מי ירצה לתרום זרע בידיעה שבעוד עשרים שנה מישהו - או עשרות - ידפוק לו בדלת ויגיד לו, 'היי, אני מהבנק, זוכר?'"
ק', אם לשני ילדים מתרומת זרע, פחות נחרצת: "אם הייתי היום בתחילת הדרך, והייתה לי אפשרות לבחור בין תורם אנונימי ללא אנונימי, הייתי בוחרת במסלול הפתוח. לא הייתי מתנגדת שילדיי יוכלו להתחקות אחר זהות אביהם הביולוגי, בתנאי שלכל הנוגעים בדבר ברור שהוא לא אבא מבחינה משפטית וחברתית. אני לא רוצה ממנו כלום, ושהוא לא ירצה מאיתנו דבר".
סקירה השוואתית שערך מרכז המחקר והמידע בכנסת לצורך דיון שהתקיים בנושא העלתה, כי המגמה בעולם ברורה: הסרת האנונימיות. "בעולם נהוגות שיטות התמודדות שונות עם הנושא", צוין במסמך. "במדינות שיש בהן חקיקה המאפשרת גילוי פרטים לילד שנולד בעקבות תרומת זרע יש הבחנה בין גילוי זהותו המלאה של התורם לבין גילוי פרטים גנטיים שימנעו נישואי קרובים" (לפירוט ר' טבלה).
שינוי המדיניות, במקומות בהם נעשה, הוריד באופן דרסטי את מספר תרומות הזרע. "רבים מאלה שנהגו לתרום זרע ותוגמלו על כך חדלו לתרום, ומאגרי הזרע בבנק הזרע המקומי הידלדלו", צוין במסמך הכנסת. "בעקבות זאת נשים רבות (באירופה) שנזקקות לתרומת זרע פונות לקבלה בבלגיה או בצרפת, שם אנונימיות התורם מובטחת על-פי חוק".
הרבנים ידעו מי האבא
בישראל נבחנה הסוגיה כבר בשנות ה-90, ב"ועדת אלוני" (הוועדה הציבורית לבחינת נושא ההפריה החוץ-גופית). הסוגייה העיקרית שבהן דנה הוועדה הייתה זכותו של הילד להתחקות אחר מוצאו הביולוגי בהגיעו לגיל בגרות. ב-1994 פרסמה הוועדה את המלצתה שלא לנהל רישום מרכזי שיחשוף את זהות התורם. הנימוק שלה היה הירידה במספר תורמי הזרע. הוועדה כן המליצה על ניהול רישום מרכזי, בלתי מזהה, שיציין אך ורק פרטים על תכונות אישיות, לרבות מחלות תורשתיות. "המרשם הרפואי המרכזי ישמש אך ורק לצרכים סטטיסטיים, לקביעת מדיניות או למחקר. המידע הזה לא יהיה נגיש לילד בבגרותו", ציינה.
אולם למרות ההמלצות החד-משמעיות, ובעקבות הנזיפה ההיא של מבקר המדינה, ניסח לאחרונה משרד הבריאות נהלים חדשים. פנינו למשרד כדי לקבל את אותם, אך שם נמסר שהם עדיין בכתיבה. שיטוט באתר האינטרנט של המשרד העלה ממצאים אחרים: הנהלים החדשים כתובים ומפורסמים כלשונם, ונכנסו לתוקפם בתחילת ינואר השנה. פנינו שוב לדוברות משרד הבריאות, ושם החליפו גרסה ואמרו שהתקנות אכן נוסחו - אך טרם נכנסו לתוקף, שכן משרד המשפטים עדיין לא העיר את הערותיו. במשרד אישרו כי בכל מקרה, הטיוטה משקפת את הנהלים החדשים.
מה יש בנהלים החדשים? הם מכריזים על הקמת מרכז רישום ארצי שמטרתו "למנוע מספר תרומות זרע בכמה בנקים מאותו תורם". בהמשך כבר נכתב שם על "העברת מידע מסווג בין גופים". בסעיף 29 נחשפת ההפתעה: "מנהלי בנקי הזרע ישמשו כנאמנים של בתי הדין הרבניים ובתי המשפט, ויסייעו ככל שניתן, בכפוף לכללי הסודיות הרפואית המחייבת אותם. מנכ"ל משרד הבריאות ימנה מעת לעת את אחד ממנהלי בנקי הזרע המוכרים על-ידי משרד הבריאות, כאמור, כנאמן, שאצלו תרוכז רשימת שמות תורמי הזרע. נאמן זה יעמוד בקשר עם בתי הדין הרבניים".
כמה שורות אחר כך מגיעה עוד הפתעה: "מנהל בתי הדין הרבניים יוכר כנאמן של בנקי הזרע ומשרד הבריאות, ועמו ינהל אימות פרטי התורמים על-פי קודים חסויים שהוסכמו מראש, על מנת להימנע משימוש בזרע של פסולי חיתון כללי החיסיון החלים על מנהלי בנק הזרע חלים גם על מנהל בתי הדין, והשימוש במידע שיגיע לידיו יהא למטרה זו בלבד של הבטחת נישואים".
במילים אחרות, לא רק שיורכב מאגר ארצי של שמות התורמים ושל שמות הנשים שקיבלו את התרומה, אלא שהרשימה הזאת תועבר - בדרך זו או אחרת - לידי הרבנות הראשית.
"זו מהפכה אדירה", אומרת ד"ר זפרן. "משרד הבריאות שינה באופן רדיקלי, מבחינה משפטית, את הדרך שבה פועלים בנקי הזרע בארץ, ואף אחד לא יודע על זה".
מה את מסיקה מהשינוי?
"שהבנקים אמורים להתחיל לעבוד אחרת. התקנות החדשות בעצם נותנות אפשרות להתחקות אחר מקור הזרע. הן פותחות את המידע לבתי הדין הרבניים, וברגע שיותר ממישהו אחד יודע, זה עשוי לזלוג הלאה - אבטחת המידע נסדקת".
זה מרחיק לכת מבחינת הכוח שניתן כאן לרושם הנישואים ולרבנות.
"יש לי בעיה קשה עם זה שהמידע ניתן למנהל בנק הזרע ולבתי הדין הרבניים, אבל לא לצאצאים. זה ייצור סוג של תסיסה, ואם אני קוראת נכון את המפה, הנהלים החדשים האלה יביאו לירידה נוספת במוטיבציה של הגברים לתרום, ובצדק מבחינתם, כי מעמד האבות האלה עדיין לא הוסדר בחוק בישראל.
"נכון להיום, לפי ברירת המחדל, 'אב גנטי' בישראל הוא גם 'אב משפטי', כלומר זה שחלות עליו חובות משפטיות. בארצות הברית מצוין במפורש בחוק ש'תורם זרע אינו אב'. פה לא; מה שמבטיח לתורמים שהצאצאים לא יוכלו להתחקות אחריהם ולדרוש את זכויותיהם זה החיסיון. אבל כשהחיסיון מתערער - ובמקביל לא מבוצע שינוי חוקי שלם שיבטיח את מעמד התורמים כמי שאינם אבות משפטיים - זה בעייתי מאוד".
לפי התקנות החדשות נראה שישראל תיישר קו עם ארצות הברית ואירופה.
"בהחלט אפשרי שהצעד הדרמטי הזה של משרד הבריאות, בדבר העברת המידע בין הגופים, ייגמר במתן מידע לצאצאים. ההיסטוריה המשפטית מספרת שבהקשר של אימוץ הוענק המידע למאומצים בד בבד עם מתן המידע לרושמי הנישואים ברבנות, מתוך הנחה שאם הרבנות יודעת, גם למאומץ צריכה להיות גישה למידע. ההנחה הייתה שזה לא סביר שהרב ידע מי האם ומה היו נסיבות ההולדה, והצאצא הבגיר שעומד להתחתן לא ידע".
עם זאת, מבהירה ד"ר זפרן שהאנלוגיה בין אימוץ לתרומות זרע אינה שלמה, והחששות שקיימים בתחום של תרומות זרע הם שונים. "בהקשר של תרומות קיימת מוטיבציה משותפת לאימהות העתידיות ולרופאים, להבטיח שהתעשייה תמשיך לשגשג ושתרומות הזרע ימשיכו לזרום. ככל שזה הנרטיב המקובל, יהיה קשה לשנות את המצב המשפטי, בפרט במדינה שהיא פרו הולדה. מנגד, אני לא בטוחה ששינוי הדין (אם ייעשה כמו שצריך, במקביל להגדרה ברורה של אבהות/אימהות משפטית) יוביל לפגיעה מהותית במספר התרומות, אלא רק לשינוי במאפייני התורמים".
התקנות הולכות להשתנות וכמעט אף אחד עדיין לא יודע. נשמע בעייתי.
"יהיו כמובן חייבים לעדכן את התורמים על השינויים כשאלה ייכנסו לתוקף. בכל מקרה, הסיטואציה הזאת - שלאנשים נוספים יש גישה לנתונים שאמורים להיות חסויים, וגם לרבנות הראשית - היא בהחלט מתכון לחומר נפץ".
בהריון? כנסו לקורס ההכנה ללידה שלנו
