אם עד עכשיו חשבנו שכלה היא פתיה מהלכת שלא רואה ממטר, הרי שכשמדברים על אישה בהריון, מדובר בלא פחות מלווייתן תם במצוקה.
בזמן שלראשונה אפשר לדחוף בקלות שירותי עיצוב ב-5,000 שקלים ובעל צולע שמוכן להגיד "כן", אצל השנייה כבר לא מדובר רק בה, אלא בעובר שבועט בבטנה. עכשיו, לכו תתמקחו עם זה.
בבואך להביא חיים לעולם, אין מקום לקמצנות. את תלכי אל הרופא הכי טוב שגר באילת ופנוי רק בחצות, ותשלמי לו 4,000 שקל בעבור הדיאגנוזה הכה מקצועית. את תקני שלושה ספרים לפחות שיסבירו לך בצורה זהה לחלוטין שעלייך להקיא בשליש הראשון, לסבול בשני, ולהתגלגל בשלישי. שלא לדבר על חבילות לידה, קורסי הכנה, כריות לרגליים, שמנים ואגינלים ועוד מיני המצאות שאת לא באמת צריכה.
והנה, מצאנו עוד הנפצה שללא ספק מתמודדת על המקום הראשון בתחרות "דרכים מקוריות לקחת מאיתנו כסף". שמה בישראל: קורס הכנה להנקה. הווה אומר – אנחנו נסביר לך איך להניק בלי שיש לך את מי. תפתחי את הראש (או תסירי חזייה), ודמייני כיצד הפטמה האסטרונומית שלך שאת כבר מזמן מכחישה כל קשר אליה - מספקת חלב לעולל דמיוני. עם זאת, הופתעתי לגלות שמרבית האמהות שסיפרתי להן על הרעיון הביעו חרטה עמוקה שלא ידעו על כך קודם לכן. "אולי זה היה מונע את כל אותם חתכים בפטמות, לילות חסרי שינה וחודשי הגיהנום שעברתי". מוזיקה ערבה לאוזניי.
להניק בובה? הצחקתם אותי
אז נרשמתי והמתנתי בסבלנות שישלימו מנין לקורס (חמש בנות לפחות). בסוף זה קרה. ביררתי אם נוכחות של גברים מתקבלת בברכה. "בהחלט, מדובר בקורס זוגי לכל דבר. אם בן זוגך לא יכול להגיע, את יכולה להביא את מי שאת רק רוצה, בתנאי שהיא לא בהריון". 1+1 לא מתקבל כאן, הא? לא חשבתי אחרת. אז שאלתי את בעלי אם ירגיש לו בנוח להיות מוקף בים של פטמות חומות וענקיות שמשפריצות נוזלים. הוא ענה שכן. ידעתי שלא. מצד שני, הוא רוצה להיות אבא טוב וכאחד כזה, לא נותרו לו הרבה ברירות.
חמישי. 17:00. מועדון בייביליס של בית חולים איכילוב. חדר לא גדול. שטיח ממסדי מקיר לקיר. בקצה האחד, עמדת קפה ועוגיות פתיבר עבשות. בקצה השני, מסך טלוויזיה. בקצה המסדרון הפסיליטי הכי חשוב להריוניות: שירותים.
ובאמצע, שתי נשים עם בטן ממתינות בדממה. בגפן. מתברר שאחת ביטלה ואחת חזרה בה בשל פקקים (מה שגורם לי לתהות איזו מין אמא היא תהיה אם פקק מכניע אותה). כך נותרנו שלוש פלוס בעל שנשבע לאבהות טובה פלוס מדריכה בלונדינית כבת 50 בעלת מבטא אמריקאי מובהק (איכשהו הן תמיד מגיעות במבטאים).
ראשית, היא מציגה לנו תמונה של תינוק בן יומו. סליחה, בן דקה. חייזר קטן בגוון לא ברור, עטוף בקרום לא ברור, עם הבעה לא ברורה וקשור בחבל טבור דווקא מאוד ברור. "בכוונה בחרתי בתמונה הזאת", היא מציינת בפנינו.
ובכן, יש לי הרבה מה לומר על זה נוכח העובדה שאני נתקלת בחברות שרוצות להרוג את עצמן כשהן משתמשות בתחליפים אבל בינתיים ההנקה היא זו שהורגת אותן. נכון שאין כמו חלב אם, אבל מה לעזאזל קורה אם החלב הזה של האמא גורם לה לעינויים? לחתכים? לפצעים? האם אישה בוכייה, מתוסכלת, אומללה לא נחשבת? ובכלל, ממתי החלב של האמא חשוב יותר ממנה?
מצד שני, אם נניח בצד את שטיפת המוח – כמה דברים לזכות: קורס ההכנה להנקה בא ללמד אותך איך אפשר לעשות את זה נכון. כדי שאת לא תכאבי וכדי שהקטנצ'יקית שלך תקבל את מה שהיא רוצה.
ובכן, ראשית, למדתי שהצורך בציצי רחוק מלהיות רק בשביל אוכל. לפני הכל, מדובר בקרבה. במגע של עור לעור וכמה שיותר, יותר טוב. הם צריכים את ההנקה כדי לנשום אותנו ואיתנו, להביט בנו, להרגיש הכי קרוב לאמא, שלא לומר לרחם. ועם זה אני לא מתווכחת.
עוד למדתי כיצד להחזיק את התינוק (מי ידע שאחיזת ראש גורמת לטראומה פוטנציאלית?), פתאום את מבינה שהקטנים האלה ששוקלים רבע עוף יודעים לבדם כבר מהרגע שהם יוצאים לאוויר העולם איך להגיע לפטמה שלך, ואת רק צריכה לתת להם פוש קל במיוחד. את מקבלת כלים מתי להחליף צדדים, איך לעשות את זה נכון (כמו למשל לקרב את אף התינוק לפטמה ולגרום לו לפתוח פה גדול, בניגוד לתנוחה שבה הסנטר שלו צמוד לבית החזה. נסי, זה לא נחמד גם לך, נכון?), מה התפקיד של הפטמה (צינור בלבד) ומה התפקיד של כל השאר.
ואז הגיע הרגע המפחיד של הערב. לפתע, המדריכה מגישה לידיי בובה. דומיה. אילמת. עם עיניים כחולות בעלת ריסים ארוכים. והיא מניחה אותה עליי מתוך כוונה ומטרה ברורה: לחוש בעצמי. לוודא שהפנמנו את האחיזה הנכונה בזמן שהיא עוברת בינינו ומקנה דגשים נוספים. מודה ומתוודה: נתקפתי בעתה. כאילו דחפו לידיי נחש ארסי. פרצתי בצחוק היסטרי שגדל והתעצם מרגע לרגע ומילא את החדר בטירוף.
כעבור כמה דקות, התעשתתי. אני מוצאת את עצמי מניקה בובה שלא מדברת, לא בוכה ולא נושמת. שלוש דקות נוספות ואני כבר עמוק בתוך פנטזיה מתוקה על הבובה האמיתית שלי, זאת שבועטת בי ממש עכשיו מתחת לצלעות, זאת שתביט בי ותמצוץ אותי (בבקשה בעדינות) וגם לה יהיו עיניים גדולות עם ריסים ארוכים, רק שהיא גם תשלח בי חיוך מבסוט ותנשום נשימות קטנות שיהיה קל להתמסר אליהן.
בדרך הביתה, אני מרגישה רגועה. שלווה. האם הקורס הוכיח את עצמו? אין לדעת באמת. בניגוד למוצר שאת קונה ויכולה להחזיר אם אינך מרוצה, הקורס לא באמת מבטיח לך הנקה קלה ואפילו לא מתחייב שלא תכאבי. אבל אם הרגשתי שיצאתי עם ערימת טיפים נאה וציפייה ענקית לרגע האמיתי, הרי ש-90 שקלים ושעתיים מחיי נשמעים לי עסקה לא רעה בכלל.