כבר בילדותי רציתי להיות רופא. ילדים. בסופו של דבר הגשמתי את חלומי - אני אכן רופא שמלווה קטנטנים; רופא של עוברים.
פעמים רבות שואלים אותי אנשים למה בחרתי להתמחות דווקא בגינקולוגיה, מי באלגנטיות ומי בחוסר טאקט נוראי. ובכן, לא רופא נשים ביקשתי להיות, אלא רופא מיילד. מרגע שנכנסתי לחדר הלידה, נשביתי בקסמיו - על ריחותיו, קולותיו, עוצמתו והחיות שבו. מיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות: ללוות נשים בעשייה המופלאה הזו, להיות נוכח ברגעים הקסומים של הבאת בני אדם חדשים לעולם.
זוהי רפואה שתכליתה אינה רק הצלת חיים; אלה החיים עצמם.
שיא הרגש
ביום הראשון להתמחותי במחלקת נשים ויולדות בבית חולים בבואנוס איירס, אמר לי מנהל המחלקה את המשפט הבא: "אישה לא בהריון זה מצב נורמאלי, אישה בהריון זה מצב אידיאלי". וכמה שהוא צדק. כי היריון מיטיב עם נשים. הן אולי מעט חרדות וחוששות מפני הלא נודע, אבל הן גם ובעיקר קורנות, נרגשות ומאושרות. לטפל בנשים מאושרות ובעוברים שלהן– זה מקצועי.
אני מאמין שבחירת מקצוע אינה דבר אקראי. עם השנים ותוך כדי עבודה מאומצת על פיתוח המודעות העצמית שלי, הבנתי מדוע בחרתי כפי שבחרתי. ראשית, הייתי זקוק לרחם, פשוט כך. גדלתי בבית "קר" עם מעט מדי מגע חם, ובבגרותי חיפשתי את הדבר שיכיל אותי, שיגן עליי. אחר כך הבנתי שאיש לא יכול להכיל אותי מלבדי, ועדיין מצאתי את עצמי מרותק ונפעם מהאיבר הזה שהוא בעל יכולות הכלה אינסופיות. בהמשך אף הבנתי את המשמעות של חדרי הלידה בשבילי; זמן רב הסתובבתי בעולם כאשר אני חסום לרגשות - של אחרים וגם שלי עצמי. כאבא לא תמיד הייתי נוכח רגשית עבור הילדים שלי. במידה מסוימת, פספסתי את הילדות שלהם. חדרי הלידה נתנו לי אפשרות לתקן זאת; שם, מול העוברים שיוצאים לאוויר העולם, אני נוכח כולי – פיזית ורגשית, כפי שלעיתים לא הייתי עבור ילדיי שלי.
משום כך, הרגש דומיננטי מאוד בחיים המקצועיים שלי. אני לא רק מבצע בדיקות אולטרה-סאונד, אני עוזר להורים להתחבר לעוברים שלהם, ושמח כל כך כאשר אמהות מגיעות לבקר אותי עם התינוקות שלהן.
לא פעם, אגב, קורה שהתינוק הטרי רגוע יותר בזרועותיי מאשר בזרועות אמו, וזה מובן – התקופה שאחרי הלידה היא לחוצה ומתישה עבור האם הטרייה, ולפעמים לוקח לה זמן עד שהיא מסוגלת להירגע ולהרגיע.
אישה מיניקה? אושר גדול
אנחנו אחרי בדיקה. הכל בסדר. שירה יושבת מולי, ולינוי, שהפכה לאחות הגדולה של עידו, לוחשת סוד לאמה. "לינוי שואלת אם היא יכולה לקבל בלון כמו בפעם הקודמת", אומרת לי שירה. "ברור", אני עונה, מנפח בלון סגול ומצייר עליו פרצוף שמח. לינוי לוקחת את הבלון וחיוך ענק מתפשט על פניה.
לא רק אמהות ואבות, גם ילדים הם אורחים רצויים במרפאה שלי. אני מעודד הורים להגיע אליי עם ילדיהם, משום שגיליתי שילדים ועוברים מתקשרים נפלא - ילד קטן מתחבר היטב לעובר שבבטן אמו, ואחר כך קל לו יותר לקבל ולהבין את המציאות החדשה.
בפגישות שבהן נוכחים גם ילדים, האווירה יותר משפחתית, חמה ונכונה בעיניי. אני אוהב להעסיק אותם – להטיל עליהם משימות כמו למשל להדפיס את תמונות האולטרה סאונד או למרוח ג'ל על הבטן של אמא. יחד אנחנו מלטפים את הבטן ומדברים בקול עם העובר.
בפגישות שלאחר הלידה, הכל הרבה יותר קליל ושמח - אני משוחח עם הילד על האח החדש, מקשיב לחוויות האם מהלידה ומתרשם איך היא מסתדרת עם ילדיה ועם התינוק; האם קשה לה והיא זקוקה לעידוד או שמא היא מסתדרת היטב – ואז אני מסתפק במחמאה על יכולותיה.
תמיד מדהים אותי לראות איך בחורה מהססת ומלאת פחדים שהתקשתה להאמין שהיא בהיריון בכלל, הופכת לאישה בוגרת ואחראית שמרעיפה על ילדיה אהבה בלי סוף. זה קורה לי כל יום, כל הזמן.
ומה הכי נפלא? לראות אם טרייה שמיניקה את תינוקה, שאותו פגשתי כעובר. לא רק שזה לא מביך אותי, זה גורם לי אושר גדול ותחושה קסומה של סגירת מעגל. כיף לי.
אתר הבית של ד"ר קרלוס רוזנברג
צרו קשר כאן