אביטל דקל חן הייתה בחודש השביעי להריונה, כשמחבלים פרצו לבית משפחתה ב-7 באוקטובר וחטפו את בעלה, שגיא. ארבעה חודשים חלפו מאז ובינתיים אביטל ילדה את בתם השלישית, בזמן ששגיא נמצא בעזה. היא נאלצת לקום מדי בוקר ולתפקד, בזמן שנקרעת מגעגועים לאהוב ליבה ולא יודעת מתי ישוב הביתה, לחיק המשפחה.
"זה מורכב, אבל לאו דווקא מהצד הלוגיסטי. אני מוקפת במשפחה: באחיות מדהימות, באמא שלי, באמא של שגיא, כך שבלוגיסטי זה לא קשה כל כך. הקושי הוא רגשי, נפשי. אני צריכה להתמודד עם זה, עם הבנות שלי, עם תינוקת חדשה בבית, עם שאלות מורכבות, עם שגרה חדשה. אני צריכה להיות העוגן בשביל הבנות שלי, כשאני בעצמי שבורה בתוך הדבר הזה. הקושי הנפשי גדול. איך לתפעל שלוש בנות - לזה יש פתרונות, אבל לנפש שבורה וללב שבור אין פתרון".
"אני לא רוצה להיות אמיצה, לא רוצה להיות חזקה, לא רוצה להיות איתנה. אני רוצה להיות האישה של שגיא. רוצה שהוא יבוא, שהוא יהיה החזק והעוגן שלי, רוצה לחזור למה שהיינו פעם. אני רואה תמונות שלנו מפעם ולא מזהה את עצמי, לא מאמינה איזו שמחה היתה לי, כמה הייתי מאושרת עם שגיא, איזה כיף היה לנו. אני רוצה שהוא יחזור, לא רוצה להיות הגיבורה והחזקה. לא רוצה את הטייטלים האלה. אני רוצה להיות האישה שלו שוב".
הבנות שואלות על אבא?
"בתי הבכורה, בר, כמעט כל יום שואלת אותי משהו. בר בדרך כלל לא אוהבת לדבר עם אנשים אחרים על אבא, זה מאוד קשה לה. כשאנחנו בסיטואציה לבד, היא פתאום נפתחת ושואלת אותי שאלות קשות. לפעמים אני לא יודעת מה להגיד לה ואני צריכה למצוא תשובה באותו הרגע. לרוב אני אומרת את האמת, כי אי אפשר אחרת. אתמול בערב הייתה לי שיחה מעניינת איתה. היא שאלה: 'למה אבא לא חוזר הביתה כבר? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?'. אמרתי לה: את כל כך צודקת, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים בשביל להחזיר אותו. היא שאלה: 'אבל איפה הוא נמצא? את חושבת ששמו לו אזיקים על הידיים? את חושבת שיצליחו למצוא אותו? אם אנחנו כל כך חזקים, למה לא מוצאים אותו ולא מביאים אותו?'".
מה ענית לה?
"הייתי צריכה להסביר לילדה בת שש וחצי למה אבא שלה לא חוזר, כשאני בעצמי לא יודעת להסביר למה זה לא קורה. כשהתחלתי עם הכתבה ליעל אודם לפני שלושה חודשים, רציתי לסיים אותה כששגיא ואני נפגשים. לא הייתי נאיבית, לא חשבתי שזה יקרה אחרי שבוע-שבועיים, הבנתי שהסיטואציה לא פשוטה, אבל הייתי בטוחה שאת הכתבה נסיים כשאנחנו נפגשים. לא דמיינתי לעצמי שאחרי ארבעה חודשים הכתבה תשודר כשעדיין לא התראינו".
את מדמיינת שאולי צפה בכתבה עלייך ב"אולפן שישי"?
"הלוואי וראה את הכתבה, או שמישהו אחר ראה וסיפר לו. חשוב לי שיידע שאנחנו בחיים, שניצלנו מהדבר הזה, שאנחנו מחכות לו. עשיתי את הכתבה הזאת גם בשבילו, שייראה מה עברנו בתקופה המאוד ארוכה הזאת, שיבין מה חווינו בזמן שאנחנו מחכות לו".
עד כמה את חוזרת לאירועי ה-7 באוקטובר?
"אני כל הזמן משחזרת את זה. את מה שהוא אמר לי, את המצב הנוראי שהיינו בו. אני עוד בסיטואציה עצמה, בלחכות לשגיא. עוד לא סגרתי את הסיפור הזה כדי שאטפל במה שעברתי. אנחנו עוד ב-7 באוקטובר. אני זוכר את הפחד שהיה לשגיא באותו יום, את החרדה הנוראית מזה שירצחו אותנו, שיחטפו אותנו. הוא עדיין חי את זה, אני כבר בתוך בית חדש והבנות במסגרת. על פניו אנחנו בחיים נורמליים והוא עדיין שם, ברגע הזה, חי את הפחד הזה, מתי יבואו להציל אותו, מתי יבואו לשחרר אותו הביתה. סיטואציה נוראית".
כשאת שומעת פוליטיקאים מתבטאים על העסקה, מה עובר לך בראש?
"אני נצמדת לאנשים שבעד הדבר הזה, נצמדת לעם ישראל שמחבק ואוהב. אני מקבלת כל כך הרבה הודעות מאנשים שמתפללים לשובם של החטופים ומקווים שזה יקרה כמה שיותר מהר. אני מוקפת באהבת אדם גדולה. יש לנו עם טוב ואנחנו מאוחדים. אני לא רוצה לראות את הקרע הזה שנוצר בעם שלנו בגלל בן אדם אחד או שניים שהחליטו לקחת את הנושא הזה כדי לקדם את הפוליטיקה שלהם. זה כל כך לא מה שהשטח משדר. זה לא מה שאנשים חושבים, כולם כואבים את הכאב הזה, גם אם הוא לא הפרטי שלהם. כולם רוצים לראות את החטופים חוזרים למשפחות שלהם, שבורות הלב, שלא מצליחות לקום יום למחרת ולהמשיך את היום שלהן. אמהות דואגות לילדים שלהן שנמצאים שם. איך אפשר לשאת בכאב הזה? אני לא רוצה לתת במה לרוע שקיים בפוליטיקה שלנו, לאנשים הספציפיים האלה שמנסים לדרדר את החברה הישראלית. רוצה להגיד תודה לעם ישראל שמלווה אותנו ותומך בנו בכל הרבדים האפשריים, מתפלל לשובם של החטופים ורואה לנגד עיניו רק את הסוף הטוב לסיפור הזה, שיחזרו הביתה".
קיבלת הודעת SMS: "אומרים לא לעסקה מופקרת". זה הכעיס אותך מאוד.
"ההודעה לגמרי הוציאה אותי מדעתי. אני לא מבינה איך אני יכולה לקבל הודעה כזאת. איזו חוצפה יש לבן אדם לשלוח לי הודעה כזאת, בסיטואציה הכל כך נוראית שאני נמצאת בה? לא מבינה מה עומד מאחורי ההודעה. זה לא הגיוני לשלוח אותה. זה רוע לב, חוסר התחשבות במי שעומד מולך. הייתי מציעה לאותו בן אדם להתרכז בנושאים שיקדמו את העסקה, אולי בלעשות אותה קצת יותר טובה ולהביא אותה כמה שיותר מהר. זה הכעיס אותי כל כך. אני כועסת מאוד".
איך הרגשת כששמעת על חילוץ שני החטופים?
"לקום בבוקר, לפתוח חדשות ולראות שהצליחו לחלץ שני אנשים, זה וואו. הייתי כל כך שמחה ומאושרת עבור המשפחות האלה. מי כמוני יודעת מה זה לחכות לבשורה כזאת ולקוות שיתקשרו אלייך באמצע הלילה ויגידו: 'הוא כאן, הוא חזר, הבאנו אותו'. פתאום כשחוזרים שניים, זה עולם ומלואו, זה מאוד שימח אותי. הלוואי ויהיו עוד כאלה".
יש מחשבה על איך זה ישפיע על החטופים האחרים או על המגעים לעסקה?
"אני לא מתייחסת לאירוע הזה כמשהו שאפשר להשליך ממנו על מה יהיה הלאה. לא יודעת איך זה ישפיע. אם יש משהו שלמדתי בארבעת החודשים האלה, זה שאף אחד לא יודע שום דבר. במקרה הזה אני מעדיפה להתייחס לסיטואציה הספציפית שבה חולצו שני אנשים, זה לא דבר של מה בכך. זה דרש הרבה מאוד כדי שיתבצע כמו שהתבצע, בהצלחה. אם הם ראו לנכון שזה מה שצריך לעשות, מי אני שאגיד אחרת?".