י' היה עסקן קטן עם פה גדול, אבל מה שאפיין אותו יותר מהכל היה נכונותו האדירה להתפלסף ולהתווכח עם כל אחד, על כל דבר, בכל זמן נתון. הוא היה יכול לתפוס אותך בפינה של האוניברסיטה, לקלוט כותרת של מאמר שמציץ לך מהתיק, ולהסביר לך בשיא הרצינות למה המרצה שלך אידיוט, או חמור מזה: למה לסוקרטס אין מושג מהחיים שלו.
עכשיו, מה הטריד אותי? שהוא היה ממש טוב בזה. ולמה זה הטריד אותי? כי למדנו יחד בקורס "עמידה מול קהל", ויום אחד המרצה גייסה אותנו לתרגיל "בעד ונגד". כך, עמדנו שנינו מול הכיתה והצגנו את עמדותינו; הוא היה מתנגד נלהב לתרומות איברים ושמח על ההזדמנות לשטוח את משנתו בנושא, ואני דווקא שמחתי לדבר בעד.
רק שזה היה חסר סיכוי: י' ניצח אותי בנוק-אאוט. טיעוניו היו מושלמים, האינטונציה מדויקת, ומחיאות הכפיים סוערות; בזמן שאני עוד ניסיתי, בכוחותיי האחרונים, לשחות אל החוף – כבר קלטתי אותו קורץ למרצה בחיוך של מנצחים.
הייתי אז כתבת מתחילה, וכשסיפרתי לעורך שלי בעיתון על הכישלון הנורא, הוא גיחך: "ברור שהפסדת, כי דיברת בעד! תמיד תעדיפי לדבר נגד, זה הרבה יותר מעניין ומושך קהל. בכלל, קחי כלל לחיים: יותר קל לשכנע אנשים למה לא, מאשר למה כן".
אבל אני חשבתי שזה לא זה; בנושא הספציפי הזה, י' פשוט צדק בטיעוניו. אין ספק, אותי הוא שכנע.
אלא שאחרי כמה חודשים, שמעתי אותו מדבר קצת אחרת. פתאום הוא כבר לא כל כך התנגד לתרומות איברים. פתאום הוא כבר לא חשב שמדובר בפשע מוסרי שמנוגד לחוקי התורה ופוגע בכבוד המת. אמא שלו נזקקה להשתלת כליה, ועכשיו הוא גייס את כל הלהט שלו לשכנע סטודנטים לחתום על כרטיס אדי.
טשטשתי פה קצת פרטים מזהים, אבל הסיפור אמיתי לגמרי; מתברר שברגע האמת, גם סוגיות מורכבות וטעונות הן פשוטות מאוד, אחרי הכל. בסוף יש נכון או לא נכון, שחור או לבן.
ועוד דבר חשוב למדתי: עם כל הכבוד לרטוריקה מעולה ולטיעונים בנויים היטב, יש נושאים שאם אין לך נגיעה אישית אליהם – עדיף שתסתום.
רק מי שהרגיש יכול להבין
אז התינוקות הישראלים חוזרים מתאילנד – או ככה לפחות זה נראה - ומה שהכי עצוב בכל חלום הבלהות הזה, שהוא היה יכול להימנע אם מלכתחילה ישראל הייתה מאפשרת גם לגייז לבצע הליך פונדקאות בארץ.
העניין הוא, שבמקום שהדרמה הבלתי אפשרית הזאת תגרום לכולם להבין שחייבים להתיר פונדקאות גם להומואים, מתברר שישנם קולות שקוראים לאסור אותה גם על סטרייטים. למה? ובכן, "כי זה לא הוגן לנצל נשים לצרכי הולדה".
ומי הם אותם נאורים שכה מתחשבים בנשים הללו? או, נקודה מעניינת; תראו לי זוג חשוך ילדים שמשתוקק לילד ביולוגי ומוותר על כך רק משום שלדעתו פונדקאות פוגעת בתאילנדיות קשות יום – ואגיד שאפו; לא אסכים איתו, אבל אעריך את ההקרבה האישית.
אלא שהרוב המוחלט של המתנגדים הנאורים מורכב מבורגנים שבעים שכבר מגדלים ילד או שניים, או לחילופין - מרווקים שבקושי מגדלים בזיליקום במרפסת. ואני תוהה: רווקים, מה דחוף לכם להתערב בנושא שלא קשור אליכם בכלל? והורים, מהיכן החוצפה למנוע ילדים מזוגות אחרים?
יודעים מה, אולי אצא חוצץ נגד מכונות הנשמה בבתי חולים; אני נושמת סדיר, מה אכפת לי.
מעניין איזה ציון הייתי מקבלת מהמרצה שלי היום, אם הייתי עומדת מולכם ומסבירה למה כן פונדקאות. כי אני דווקא חושבת שלא תמיד חייבים להתנגד, ושאת הנושא הזה יכולים להבין לעומק רק אלה שהרגישו איך זה לנסות להביא ילד, ללא הצלחה.
תמיד כשאני פותחת את זה אני נזהרת מאוד, כי אני עברתי טיפולי פוריות של פחות משנה כל אחד, ואיפשהו אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן - יש זוגות שעוברים סרטים של ממש; אני והם לא בדיוק באותה סירה.
ובכל זאת יש משהו משותף לכל מאותגרי הפוריות באשר הם – וזה חוסר הוודאות המוחלט בתוך התהליך עצמו. מרגע שבו רוצים הריון ועד שזה קורה - לאף אחד אין מושג מתי והאם יהיה פה הפי אנד.
אני עדיין זוכרת את החלומות על ההריון המיוחל, את המחשבות השחורות מדי פעם שאולי זה לא יצליח לעולם. זוגות שפונים לפונדקאות – סטרייטים כמו גם גייז – הם אלה שעבורם זו האופציה היחידה להפוך להורים. אני מבינה אותם כל כך.
הורות היא אינסטינקט בסיסי
ולמה בעצם זה נורא כל כך, שאישה ענייה נכנסת להריון בשביל כסף? מה העניין, בלי פונדקאות היא תהיה מאושרת יותר? ענייה פחות? או שאולי אתם חושבים שהיה עדיף שתמכור את גופה לזנות?
כי כבר נתקלתי בכמה הזויים שטוענים שזנות עדיפה, כי "ככה לפחות אין תינוק סובל בתמונה". כן, ילדי הפונדקאות סובלים נורא, ברור שההורים שלהם - שהוציאו הון עתק על התהליך והגיעו בשבילם עד קצה העולם – יגדלו אותם לחיים של סבל ואומללות.
הגיוני בערך כמו הטיעון ש"פונדקאות זה לנתק את הילד מאמא שלו". רגע, אז גם בנק הזרע קורע ילדים מאבותיהם? טוב, בואו נסגור גם את בנק הזרע ונאפשר ילדים ביולוגיים רק למי שיכול לתקתק ילד מהלילה למחר בבוקר, בלי כל עזרה רפואית.
מעצבן אותי שמתייחסים לפונדקאית כאילו היא אמו של הילד, ואל האם שאמורה לגדל אותו מתייחסים כאל סוג של מנהלת פרויקטים; יזמית ילדים ותו לא. הלו, גם בלעדיה התינוק לא היה בא לעולם, זה ברור לכם, כן? הרצון העז שלה לילד הוא זה שהוביל להריון.
עוד יהיה
מזל שאף אחד פה לא מבקש רשות; הורות היא אינסטינקט בסיסי, ומי שיכול להיות הורה רק בעזרת פונדקאות – יעשה הכל כדי לבצע אותה; אם לא בישראל אז במדינה אחרת, אם לא לפי החוק אז מתחת לשולחן.
מה עדיף – לטוס למדינת עולם שלישי וללדת בתנאים מחפירים תינוק שהמדינה המטומטמת הזאת אפילו לא מסוגלת להכניס לארץ בחודשי חייו הראשונים; או לגייס לעניין אישה ישראלית בריאה שתלד בבית חולים ישראלי עם דולה ואפידורל?
אני מקווה שהממשלה תעשה תיקון לתקרית האומללה ותסדיר בקרוב פונדקאות לכל האזרחים - סטרייטים וגייז, זוגות ויחידנים. היום פרסם משרד הבריאות שהמהפכה בדרך; הלוואי שהיא אכן תתרחש.
ואם אתם עדיין חושבים שפונדקאות היא דבר איום ונורא – אני מאחלת לכם רק דבר אחד: שלא תזדקקו לה לעולם.