בזמן האחרון יש למחבלים קטע: הם יוצאים לפיגוע רק אחרי שהם רומזים על זה בפייסבוק. מוהאנד חלבי מרמאללה, שרצח בשבת את אהרון בנט ואת הרב נחמיה לביא, הכריז קודם על הוול שלו ש"פרצה האינתיפאדה" ושהעם שלו "לא ישלים עם ההשפלה".
שורוק דויאת, המחבלת שביצעה פיגוע דקירה בעיר העתיקה ביום רביעי, הייתה קצת יותר מפורשת: "אני הולכת להפוך לשהידית ואני רוצה לבקש מכם – אל תבכו עליי כשאהפוך לשהידית. הרצון הנעלה ביותר שלי הוא להיות שהידית בדרכו של אללה". כמובן שזה לא מנע מאמא שלה לספר אחר כך ש"היא בסך הכל הייתה בדרך לתפילה". בדרך לתפילה, כן. אולי בדרך להתנדבות בעמותת חיבוק ראשון?
מתברר שככה זה היום: אנשים לא מסוגלים לעשות שום דבר בלי להתרברב על זה בפייסבוק; תורמים דם, מאמצים כלב, יוצאים לדקירות - איש איש וקהלו. אפשר לדבר על רמת האייקיו של מחבל שמכריז מראש על כוונותיו, ואפשר גם לנצל את זה לטובתנו: אני במקום המפכ"ל הייתי מקימה עוד היום צוות מיוחד שכל תפקידו הוא לסרוק עמודי פייסבוק של צעירים ערבים – משום מה הם תמיד צעירים – ולעצור את כל אלה שמעוררים חשד.
אגב, אני גם בעד לעצור כך טרוריסטים יהודים, שלא יהיה ספק. אבל כרגע ערבים שוחטים יהודים ברחובות, לא להפך.
* * *
השבוע דיווחו מדורי הכלכלה והקריירה על עובדת בשם תמרה סוויטי שפוטרה מעבודתה בחברת פלאפון. סוויטי - שמות משפחה יכולים להיות כה אירוניים לפעמים - הביעה תמיכה במחבל פאדי עלון, שבתחילת השבוע דקר נער בעיר העתיקה; היא שינתה את תמונת הפרופיל שלה לתמונתו של המחבל, הוסיפה לתמונה את הכיתוב "שהיד", ואף פרסמה פוסט בו כתבה לו: "אהובי, אתה רחוק מעיניי". לדברי מעסיקיה, היא סירבה להסיר את הפוסט ואת התמונה, ולא התייחסה לאזהרותיהם שהדבר עלול לעלות לה בעבודתה.
אגב, מעניין איך בדיוק נשמעו האזהרות האלה: "תקשיבי סוויטי זה בסדר שאת בעד שהידים וזה אבל אל תכתבי את זה בפייסבוק סבבה?"
על כל פנים, בהתחלה לא הבנתי: מדוע הידיעה מתפרסמת במדורי הכלכלה ולא בעמודי החדשות? אבל ככל שהמשכתי לקרוא קלטתי - מבחינתי נתפסה תומכת טרור; מבחינת העורכים פוטרה עובדת שזכויותיה נרמסו, על כן קבלו מדריך לעובד המבולבל כי לכו תדעו, מחר זה יכול לקרות גם לכם.
כך, מיד אחרי הדיווח היבש על הפיטורים, הוסיפו הכתבים שאלות ותשובות בענייני פיטורים על רקע "דעה שונה" או "מחלוקת על רקע אידיאולוגי עם המעסיק".
המומחים נשאלו האם הפיטורים חוקיים, האם ניתן לפטר עובד ללא הליך שימוע, האם העובדת יכולה לתבוע פיצויים מהחברה, ובאופן כללי – האם ניתן לפטר עובד "על רקע אידיאולוגי". אתם מבינים, אם נניח מישהו מייחל למותכם, הוא לא רוצח פוטנציאלי; הוא פשוט חולק עליכם אידיאולוגית.
ואני קוראת את הכתבות האלה ושואלת את עצמי מה קורה פה לעזאזל? העולם השתגע? הייתכן ששוב הגבול בין נאורות לטמטום, בין שפיות לאי שפיות, היטשטש לחלוטין? וכמה מוזר שאותם אנשים שכה נאבקים לשמור על חופש הביטוי בטענה ש"זכותה של עובדת להביע דעה, אנחנו חיים בדמוקרטיה" – לא מבינים שבדבריהם הכה הומאניים, הם בעצם מצדדים באלימות, כלפי הצד השני. ככה זה כשמרוב פילוסופיה ואג'נדות, אנשים מאבדים את ההיגיון הפשוט, את הבסיס.
* * *
אבל סוויטי לא מתכוונת לוותר: "פיטרו אותי סתם", היא מוחה, "אני לא הבעתי תמיכה, בסך הכל פאדי היה חבר טוב שלי". אה, חבר טוב, אוקיי, עכשיו אני רגועה. אין לי מושג מה הייתי עושה אם חבר טוב שלי היה רוצח, אבל בטח שלא הייתי שמה את הפרצוף שלו בתמונת הפרופיל שלי – מה זה אם לא הבעת תמיכה? "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה", זה הכל.
ובכל זאת כבר שמעתי על אנשי שמאל שמוחים על פיטוריה, וזה המקום להיזכר במקרה דומה שאירע בשנה שעברה, כאשר במהלך מבצע צוק איתן פוטרה פסיכולוגית מעיריית לוד אחרי שכתבה בפייסבוק: "13 חיילים הרוגים, כן ירבו, אמן". גם אז קומץ מהשמאל הרדיקלי טען שזכותה להביע את תחושותיה, והאשים את מעסיקיה בגזענות.
היא מצדה התלוננה שפוטרה שלא כדין וללא שימוע ראוי, וש"גם ככה אני עובדת רק עם ערבים"; אבל בית הדין לעבודה דחה את טענותיה. נקבע שפיטוריה חוקיים ושההתבטאות שלה מסיתה ויוצרת משבר אמון בינה לבין מעסיקיה. "משבר אמון", איזה ביטוי נקי לסיטואציה מלוכלכת.
ובדיוק כמו שאנשי שמאל רדיקלי מאבדים בימים כאלה את המצפן המוסרי, כך גם אנשי ימין מסויימים. אתמול נפתחה בפייסבוק קבוצה חדשה: "אמהות יהודיות מבשלות יחד". לא מדובר בקבוצה שמטרתה להתמקד במתכוני גפילטע פיש וכבד קצוץ; למעשה, הסיבה להקמתה לא קשורה לאוכל כלל. מקימות הקבוצה רצו להגיד, פשוט מאוד: אין כניסה לערביות.
זה התחיל כשבקבוצת הפייסבוק הוותיקה "אמהות מבשלות ביחד" פרצה מהומה; הסתבר שמנהלות הקבוצה אישרו ערביה שהביעה תמיכה במחבל. אני לא יודעת מי היא ומה שמה, וגם לא מדוע אושרה – מניחה שבטעות - אבל במשך כמה שעות טובות רצו בקבוצה פוסטים מתסיסים, כשמספר נשים מחממות זו את זו ומטנפות על ערביות באופן כללי. בסוף, קבוצת אמהות החליטה לפרוש ולהקים קבוצה ליהודיות בלבד.
מודה, זה חרה לי מאוד. עזבו את הערבייה שמעלה מתכוני בשר מעולים שחביבים עליי במיוחד; עזבו את הרוסיות – חלקן לא יהודיות - שמעלות בקבוצה מתכוני מרקים וקינוחים מדליקים; קבוצת אוכל ליהודיות זה לא רק משעמם, זה בעיקר גזעני ודוחה. מקווה שמדובר באירוע חד פעמי ולא בהתחלה של טרנד מתסיס.
* * *
אין ספק שחוסר הביטחון האישי שובר שיאים. אם כבר רשתות חברתיות, קבוצת הפייסבוק "צריכים משו?" מבטאת את ההידרדרות הבטחונית באופן הכי ברור: אם עד לא מזמן חברי הקבוצה חיפשו טרמפ לראש העין או גיטרה להשאלה, עכשיו יותר ויותר נשים שואלות איפה קונים גז פלפל, ואם שוקר חשמלי זה חוקי. יש גם יותר ספציפיות: "אני צריכה להגיע מחר בצהריים לתחנה המרכזית בירושלים ואני מפחדת, יש כאן מישהו שיוכל ללוות אותי עם נשק צמוד עד ליעד?", שאלה אתמול מישהי. כן, עד כדי כך.
עד שראש הממשלה יתעשת, נראה לי שבשלב הזה כדאי בעיקר לחדד את החושים, ואני לא מתכוונת רק לאיתור תנועות חשודות בקניון, אלא גם להבחנה בין טוב לרע. עזבו אג'נדות, עזבו שמאל וימין, תקשיבו לקול ההיגיון - הוא לא מפספס אף פעם. ימנים קיצוניים מחרימים ערבים רק משום שהם ערבים, שמאלנים קיצונים מצדיקים ערבים רק משום שהם ערבים; אבל הרוב השפוי יותר חכם מזה. הרוב השפוי יודע שאסור ללבות את האש עכשיו, ומצד שני אסור לגלות סלחנות לטרור.
לא ייתכן שערביה תתפרנס מיהודים, ותהלל שהידים אחרי שעות העבודה; אם לה אין מצפון, לפחות שלנו יהיה כבוד עצמי. המלחמה בטרור צריכה להיות גם במישור הכלכלי: תומכי מחבלים יש לפטר לאלתר, בלי שימוע ובלי זכויות. כי להעסיק מחבלת פוטנציאלית, במישרין או בעקיפין, זה רק קצת פחות גרוע מלממן למחבלים תואר ראשון.