יש אנשים שחיים בסרט, אבל בסרט טוב. הם מסודרים ושבעים ולא מבינים על מה כל המהומה, מה כבר קרה, אז ישראלים שירדו לברלין פרסמו חשבונית של איזה סופר שמוכר גביע מילקי ב- 87 אגורות, "נו מה", הם מצקצקים, "בשביל זה יורדים מהארץ? קצת קשה אז בורחים?". כי להם לא קשה, ואין סיבה לברוח.
יש אנשים שפוחדים שיאשימו אותם בחוסר פטריוטיות. הם ימנים עם זיקה למסורת, ובסביבה שבה גדלו - למחות על יוקר המחיה זה קצת לבגוד במולדת. אז במקום לזעוק שגם להם כואב בכיס, הם מנסים לצחוק על זה בפוסט כחול-לבן: "רגע, וכמה עולה בברלין פרילי תות? יש מצב שאתם מטיסים לי לארץ מאתיים גרם קשיו?". אבל עמוק בלב, הם לא צוחקים בכלל.
ויש אנשים שאכפת להם רק מבעלי חיים. ובגלל זה כשמישהו מתלונן שאין לו כסף לקנות מילקי בישראל, הם מטיפים לו שהוא בכלל לא אמור לצרוך מוצרי חלב כי פרות סובלות מזה, אז נא לעבור לטופו ולהפסיק לקטר - ועזבו את זה שתחליפי החלב בארץ יקרים הרבה יותר - מצוקות של בני אדם פחות מעניינות את הטבעונים.
בגלל זה מחאות לא מצליחות פה; כי אין סולידריות, וכל אחד מסתכל על העולם מנקודת מבטו הצרה מאוד.
ניפגש בכיכר
איך חולפת לה תהילת עולם; בקיץ 2011 דיברנו על הקוטג', עכשיו המילקי הפך לכוכב הרשת. שפים מחלקים מתכונים למילקי ביתי, כלכלנים מנתחים את פריסת השוק שלו בעולם, דיאטניות מציעות תחליפים דלי קלוריות, כאילו שהמילקי הוא באמת העניין. כאילו שלא נשבר לנו, לכולנו, לראות את המשכורת החודשית מתאיידת לה בין המדפים בסופר, עם או בלי כרטיס מועדון. המחירים לא מפסיקים לעלות ולנו כבר אין כוח לסחוב את העגלה, אז מה הפלא שחשבונית אחת מברלין מדליקה אותנו ככה?
"מי שהעלה את הפוסט הזה הוא שקרן!", זעם דורון כהן, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ואני הסתקרנתי: אז מה אתה רוצה להגיד, שסל הקניות בברלין יקר כמו בארץ? ובכן: "הם לא קנו את המילקי במכולת שכונתית כמו שכתבו", רתח כהן, "אלא בסניף של 'אלדי', שהיא רשת דיסקאונט בגרמניה! הם בכוונה גזרו את החשבונית שייראה כאילו רכשו את המוצרים במכולת". אהממ, אוקיי, אבל מה יש לך לומר לגופו של עניין?
"אני לא רוצה להיכנס לזה, זה נמוך", השיב כהן לעיתון גלובס, "אני אשמח לשוחח על הבעיות בפעם אחרת". גם אני אשמח, דורון. אחרי החגים בכיכר רבין, מתאים לך?
הבעיה, שיש לנו ניסיון רע עם מחאות. המחאה הקודמת נכשלה כי היא הייתה שייכת לתל אביבים בלבד, ונשענה על "צדק חברתי" - סיסמה שחוקה שלא אמרה דבר. היחידים ששיפרו את מצבם הכלכלי בעקבותיה הם סתיו שפיר ואיציק שמולי; כן, יש ח"כ כזה, למקרה ששכחתם, וסביר להניח ששכחתם. וגם המחאה הבאה עתידה להיכשל, אם לא נלמד מהטעויות.
ביי ביי שניצלים קפואים
אני מנסה לא לדאוג יותר מדי, אבל גם לי יש חרדות כלכליות. מאחר שלא נולדתי למשפחת אצולה ואף לא נישאתי לאיש עסקים נורמטיבי, נראה לי שיספיקו לי רק כמה חודשי אבטלה כדי להתחיל להתלבט מול המילקי בסופר. אגב, יש מוצרים שוויתרתי עליהם מזמן - לא משום חסרון כיס, אלא פשוט כי יש גבול לכמה פראיירית אני יכולה להרגיש. חבילה של תשעה שניצלים מוכנים של "עוף טוב", למשל, עולה 48 שקלים בסניף "מגה" הקרוב לביתי; אהממ, האם אני נראית למישהו מטומטמת? שניצלון קפוא בחמישה שקלים, בסדר.
אז גם אני, כמו כולם, עורכת את הקניות הגדולות ברשת שמתיימרת להיות זולה, אבל גם שם אני משלמת על ברוקולי קפוא 25 שקל, על קפה נמס 27, ועל חבילת גבינה צהובה - פאקינג 28 שקל! למי זה נשמע נורמלי? ואיך אפשר שלא לגלות אמפתיה לאלה שלא יכלו לעמוד בזה יותר?
הבעיה עם ירידה מהארץ, שתמיד מקשרים אותה לפוליטיקה. זה משום שבערך פעם בשבוע כותב מישהו, נחשו באיזה עיתון, שהכיבוש משחית ושבא לו לעוף מפה; התבטאות רווחת בקרב אנשי שמאל, אגב. לאלה אני יכולה רק לומר - ביי. אם אתם לא מסוגלים להשלים עם ממשלת ימין שנבחרה בהליך דמוקרטי, לכו תסתדרו במקום אחר.
אבל לעזוב את ישראל על רקע כלכלי, זה כבר סיפור אחר. נכון, מדובר בצעד דרסטי, אבל מה אתם יודעים על מצוקה כלכלית? מה אני יודעת? אני מקווה שלעולם לא אצטרך לחשוב פעמיים לפני שאני קונה מילקי לילדים, אבל אם הייתי מגיעה לחוסר אונים מתמשך שכזה – מי יודע, אולי גם אני הייתי מחשבת מסלול מחדש. במצבים קיצוניים חושבים על פתרונות קיצוניים, ובכל אופן אני בטוחה שזה לא פשוט, להחליט לעזוב את מולדתך.
יש עתיד
אני לא מתכוונת לרדת מהארץ, ובכנות, לא רק מסיבות פטריוטיות. אין לי ארץ אחרת וכל זה, אבל אני גם לא מעוניינת בחיים של מהגרת. לא בא לי להיות אזרחית סוג ב' במדינה זרה, בטח שלא בגרמניה. אני עוד לא שכחתי.
בדיוק בגלל זה חשוב לי למחות על יוקר המחיה בארץ. כי אני רוצה להישאר כאן. כי גם לימנים ולמסורתיים מותר להגיד שדי, נמאס.
ולכל המסודרים שמלגלגים עכשיו על החשבונית מברלין אני רוצה להגיד: אל תהיו מנותקים, חברים. לא לעולם חוסן. בסך הכל, חוץ מהטייקונים הכבדים, אנחנו באותה סירה; מצב עו"ש זה לא מידת נעליים או צבע עור. כסף בא, כסף הולך, לכו תדעו מה יהיה מחר. אם לא נעשה שום דבר עכשיו, אחר כך כולנו נסבול.
הלוואי שנצליח להתאחד סביב המטרה המשותפת: הוזלת סל הקניות. נכון, יש כאן עוד סוגיות כלכליות וחברתיות שדורשות טיפול. אבל צריך להתחיל ממשהו.