יש לי חזייה בצבע יין עם פרחים כהים, שלא לבשתי כבר שלוש שנים. היא נורא יפה וגם עלתה לי כמו אוטו קטן, אבל יש שתי בעיות: ראשית, למרות שלא מדובר בדגם פוש-אפ, היא מרימה את החזה לאזור הגרון; ושנית, הקישוטים הרקומים בולטים ברמות כאלה, שכל חולצה נראית מעליהם כשטיחון שאגי עצבני.
ובכל זאת השבוע התחשק לי פתאום לנסות אותה, כי ראיתי את אלמה דישי מדגמנת חזייה די דומה בקמפיין של טריומף, וחשבתי לעצמי שאם לאלמה היא כה מחמיאה, אז אולי בעצם גם לי? ואולי בכלל אלך לחפש לי את הדגם הספציפי שהיא לובשת, וגם אשים ליפסטיק אדום וז'קט מעל, ממש כמו בתמונה? וקארה! איך בא לי קארה!
רק שתבינו: בדרך כלל דוגמניות להלבשה תחתונה עוברות לי מתחת לרדאר. מה לי ולהן, סליחה? מניסיון, חזיות שמתאימות לכחושות הגבעוליות נראות עליי קטסטרופה, ודווקא הפריטים הנחבאים אל הכלים עושים לי טוב. אבל עכשיו, לראשונה בחיי, דוגמנית להלבשה תחתונה עושה לי חשק לצאת לשופינג.
עם האיפור הדרמטי והקימורים האנושיים, דישי משדרת משהו כה סקסי ועם זאת כה נגיש, שאי אפשר שלא להסתכל עליה ולרצות גם. משום כך, דישי היא ליהוק מבריק, נקודה. השאלה היא האם הקמפיין הזה הופך אותה לפמיניסטית האולטימטיבית, כפי שמנסות כמה נשים לטעון.
בשביל מה עירום?
וואו, זה היה שבוע קשה. לא רוצה להתייחס לטור הבוטה שפורסם על דישי ב"ישראל היום" – הוא ירד מהאוויר ואין לי ספק שהכותבת מצטערת על הדברים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לא מעט אנשים שמתקשים לקבל את כוכבת הסדרה "איש חשוב מאוד", כדוגמנית לנז'רי.
אגב, זה לא אומר עליה דבר, רק עלינו; כל כך התרגלנו לברביות עם הפרעות אכילה, שפרזנטורית שנראית כמונו, מרגישה כמו בחירה קינקית. זה מוזר, כי לי דישי מזכירה את ריטה בצעירותה, וגם קצת את נילי דרוקר – מלכת יופי מהאייטיז. אני אפילו לא יכולה להגדיר אותה כ"בת השכן החמודה" כמו שמישהו כתב כי הלו, מול מצלמה היא נוטפת כריזמה! הבחורה כוכבת!
ובאמת, לצד התגובות המרושעות, זכתה דישי גם להמון פירגון, מנשים בעיקר. "אלמה דישי היא נציגת הנשים באשר הן", כתבה מישהי, ואחרת הוסיפה: "כשאני חושבת על פמיניזם, אני חושבת על אלמה דישי". ובכן. מה הקשר. ולמה תמיד בסוף זה מגיע לעירום?
כבר כתבתי על כך בעבר: בשנים האחרונות, כנראה מרוב הדרת נשים וחוקי צניעות מופרכים במגזר הדתי והחרדי, המהפכה הפמיניסטית בארץ הפכה למלחמה על זכות הנשים להתפשט. כך, כל אקט של התערטלות פומבית מתקשר אוטומטית לפמיניזם, וכל פיגורה שרוצה לשחק אותה גורו להעצמה נשית, קוראת למין הנשי לחשוף כמה שיותר. האחרונה שעשתה זאת היא קרן פלס (האישה הכי שווה בארץ, אגב), שלפני כשבועיים המליצה לנשים: "לכו עם מחשוף עמוק עד הרצפה ושכולם יקפצו". עכשיו, שכולם יקפצו, אני מסכימה; אבל למה מחשוף עד הרצפה? ואם אני לא מרגישה בנוח לצאת מהבית בלבוש חושפני, מה זה אומר? שאני פחות פמיניסטית? פחות חזקה? אני מעדיפה להיות פמיניסטית בלבוש מלא.
אלמה דישי אמיצה, אבל
דישי היא לא הראשונה שמתערטלת בפומבי למרות שאינה נראית כמו דוגמנית מז'ורנל: קדמו לה, להבדיל, שירלי ארונוביץ', החנונית מ"היפה החנון" שעם סיום התכנית התפשטה בשביל קמפיין לאקססוריז; ולפני כמה שנים שודרה בערוץ 2 "בעירום מלא", תכנית שמעודדת נשים להצטלם בעירום כדי להרגיש טוב עם עצמן. כבר אז תהיתי: מה הקשר בין התערטלות לעוצמה נשית? ולמה אישה צריכה להתפשט בשביל להוכיח משהו? שיתפשטו הגברים.
בוודאי שאם כבר קמפיין להלבשה תחתונה, אני מעדיפה פרזנטוריות כמו דישי, אבל לא הקמפיין הופך אותה לאמיצה, וחוץ מזה בואו נשים את זה על השולחן: כמו כל פרזנטורית, גם היא זוכה לאיפור ותאורה וסטיילינג ופוטושופ. האמיצות באמת הן כל אותן מפורסמות שאינן דוגמניות, שמסתובבות בים עם ביקיני וחוטפות פפראצי לפנים. והטוקבקים אחר כך - הו, תענוג. לא יודעת כמה יצא לכם לקרוא, אבל טוקבקים בקיץ זה הקונספט הכי אכזרי ביקום: רק עולה תמונה של איזו שחקנית צועדת בכיף על החוף, כבר כל הנשמות הטובות מגיעות לנזוף בירכיה. אני עוד זוכרת את העליהום שעשו כאן על מיה דגן, רק משום שהעזה ללבוש ביקיני בעיצומו של ההיריון. מיה דגן אמיצה.
ואת דישי אני מעריכה לא בגלל הקמפיין, כמו בזכות הדרך שעברה. שירלי מושיוף, יוצרת הסדרה, סיפרה בראיון שהליהוק לתפקיד זוגתו הסטנדרטית של יהודה לוי היה כמעט בלתי אפשרי, משום ששחקניות בנות 30 בעלות לוק רגיל פשוט לא שורדות במקצוע; הן לא מוצאות עבודה, עולם המשחק פולט אותן מהר מאוד, ועל הבמה נשארות רק היפות והדקיקות. אז כל הכבוד לך על זה, אלמה דישי. שלא ויתרת. שהמשכת להגיע לאודישנים ולנסות לפרוץ, למרות הכל. איזה כיף שהצלחת.