מרגול צודקת חלקית: המחאה הזאת לא של צפונבונים, אבל לוקחים בה חלק תל אביבים שבעים מדי; קחו לדוגמה את דנה ספקטור, שדורשת בשיא הרצינות בית בוהמייני עם בית קפה מתחת. מה דעתך להמשיך להגג על אורגזמות במקום לדברר מאבק חברתי שלא קשור אלייך בכלל?
המפונקת שעל סקאלת מעמד הביניים. ספקטור | תמונת AVI:
mako
כבר שנים שתל אביבים תופסים עליי תחת. "פתח תקווה זה בארץ?"; "מה, אנשים ממש גרים שם?"; והחביב מכולם: "את מה זה לא נראית פתח תקוואית, יותר רמת השרון".
ואני שומעת וחושבת - יאללה יאללה, כל המהגרים מנתניה רבתי שגילו את שדרות רוטשילד, אפשר לחשוב שנולדתם בבית קפה עם משקפיים שחורים וכפכפי שוק. אני גרה בדירה מהממת בפתח תקווה כי בתל אביב אין לי כסף לקנות אפילו אורווה במאז"ה. ולאחרונה מתברר שגם לתל אביבים בעצם אין.
הבית המהמם שקבר את הנישואים
"מחאה של צפונבונים", הגדירה מרגול את המאבק, ועזרה לי להבין למה אני מתקשה להזדהות עם מחאת הדיור: היא פשוט מזוהה קצת יותר מדי עם התל אביבים השבעים.
דבריה של מרגול על המפונקים שכועסים על הסבתא שלא הורישה להם דירה בבאזל - החזירו אותי לטור האחרון של דנה ספקטור ב"7 ימים". כאסקפיסטית חובבת טראש ורכילות זולה - אני נוהגת שלא לפספס את טוריה של ספקטור מאז פרידתה מא', ויש לציין שהיא שוב לא אכזבה; גם בסופ"ש הזה הופיע המשפט הקבוע "סקס על רצפות מצוירות", וגם הפעם היו לא מעט מסקנות-על-החיים-חכו-רגע-נגמרה-לי-הסיגריה, שרק הניסוח החינני הציל אותן מלהישמע פארודיה להמונים.
ניסיתי להיות סלחנית. סיירה ספקטור במאהל ברוטשילד וחזרה עם התובנה החברתית שהמחאה גורמת לגברים התל אביבים "להשפריץ מיניות"? בסדר, אולי אפשר להבין גברת שמתחרמנת מלוחמי צדק – בתנאי שלא קוראים להם דב חנין. החליטה ש"בית חלומות הוא גם בית קברות מפואר לאהבות"? נו טוב, אני דווקא יכולה לחשוב על קוברי זוגיות גרועים יותר מפנטהאוז מטורף משלכם; לגור ביחידת דיור אצל חמותך כי אין לכם גרוש על התחת, למשל.
אבל הבעיה האמיתית של המאמר הזה הייתה היומרנות להתחבר למחאת הדיור ממקום אישי. תחת הכותרת – "המטרה: להפסיק לחרוק שיניים בלילות; האמצעי: להצטרף למאהל", כתבה ספקטור טור אותנטי וכואב כביכול, של שכירה הנאבקת על קיומה הבורגני, תוך שהיא קושרת בין גירושיה לבין חוסר היכולת לחסוך כסף כזוג: "א' החל לחרוק שיניים בלילות מרוב חרדה", כתבה, "אני המשכתי לרחף ברחובות כפרפר בזבוזים והוא היה לגמרי לבד במאבק הזה של השכיר הישראלי... זה מה שביבי לא מבין לגבי המציאות פה, לגבי סתם קיום במדינה הזאת בתור זוג שכירים פשוט".
ואני קראתי והשתוממתי: זוג שכירים פשוט? על מה לעזאזל את מדברת, ולמה סקס על הרצפה דווקא, אם אפשר על מכונת הכביסה? או על המדיח?
מה את יודעת על זוג שכיר פשוט?
חשוב לדבר על מאבק הדיור ולהשאיר אותו על סדר היום. אבל טרמפיסטים שמגייסים עצמם למשרת דוברי המחאה בלי שיש להם מושג מצוקה אמיתית מהי – רק גורמים נזק לאלה שבאמת עלולים למצוא את עצמם יום אחד בלי גג מעל הראש.
אני לא יודעת, דנה ספקטור, אולי את אכן יכולה להתחרות עם פנינה רוזנבלום על התואר "מיס באה ממצוקות", אבל זה לא מה שסיפרת על עצמך עד עכשיו. ולכן השאלה היא כמה אטומה ומנותקת את יכולה להיות, כדי לחשוב שהמחאה הזאת שייכת למישהי שמחביאה מבעלה ג'ינסים ב- 800 שקל לחתיכה – כפי שתועדת ב"מחוברות"; שמפנקת את הגבר שלה ב"שוקולדים בלגיים מהמעדנייה הכי יקרה בעיר"; ובעיקר, שלא הסתפקה בדירת גג משלה בשכונת ביצרון בתל אביב – על חלונותיה בעלי הפרופיל הבלגי, עץ הקזוארינה הפונה אל חדר השינה והנוף לעזריאלי.
"מלרדת כל בוקר לבית הקפה המעוצב מתחת לבית", את מתארת את החלום ושברו, "עברנו לקפה מכוס תרמית כעורה מהאוטו דיפו השכונתי". לבי איתך במאבקך הצודק על בית קפה מעוצב מתחת לבית, דנה, אבל זה לא חלום של זוג שכיר פשוט. רכישת דירת שלושה חדרים בנתניה בלי למכור כליה – דווקא כן.
ולכן אם חפצה נפשך בבית בוהמייני בנווה צדק עם ספל לאטה במרחק נגיעה, אולי תפקססי לאבא או לסוכן שלך במקום לצעוק באוהל על ביבי, מה את אומרת?
יש שכירים שקשה להם באמת. מחאת האוהלים | צילום:
אריאל לוין
יותר כיף סקס
אני לא מסכימה עם מרגול, זאת לא מחאה של מפונקים. יותר מדויק לומר שמובילים אותה המפונקים, ומדבררים אותה המפונקים שבמפונקים. ובגלל זה צריך להעביר את הפוקוס מהתל אביבים לאוכלוסיות האחרות שעל סקאלת מעמד הביניים; כך המטרות יהפכו צודקות יותר והפתרון ייראה פתאום דחוף הרבה יותר.
ואת, דנה ספקטור, המשיכי להגג על אורגזמות במקום על מחאות חברתיות שלא באמת קשורות אלייך. אם כבר לצעוק איפשהו, את לא מעדיפה על הרצפה המצוירת?
