יותר מסרטי שואה בשחור-לבן שביאסו אותי נורא כי רציתי לראות הדרדסים, יותר משיחות טלפון עם סבתא שלי בנושא "את ילדה מפונקת, אני בגילך ישנתי על קרש וגידלתי את אחותי בגטו" - שנאתי את טקסי יום השואה בבית הספר.
החולצה הלבנה החגיגית נראתה לי לא קשורה בכלל ליום שלישי, העצב על פניה השמחות בדרך כלל של המורה למוזיקה היה בעיניי משונה מאוד, ותמיד בשנייה שהתיישבתי על הכיסא - היה לי ברור שאני צריכה פיפי, ומה אני עושה עכשיו? הרי לא נעים לקום כשהמנהלת כבר עולה לבמה ויורה מילות פתיחה.
ודקלום נרגש של איזו נערת חטיבה שלא הכרתי, וקטע נגינה משעמם, והדובדבן שבקליפות תפוחי האדמה: סיפור אותנטי ונוגע ללב של ניצולת שואה שהגיעה מבת ים כדי לספר לכם, ילדים יקרים, את סיפורה. ומתישהו קטעה אותה הצפירה.
אני זוכרת את עצמי בוהה במחנכת בניסיון נואש לשאוב השראה ולהיכנס לאווירה, ובסופו של דבר מתפוצצת מצחוק. איזה חוסר אונים נורא. כולם רציניים ואבלים, ורק הפוסטמה עם הקוקיות מפרה את הדממה בהתקפת צחוק מטורפת.
מה מצחיק בצפירה? ובכן, מה לא; הכובע הסגול של המורה לטבע, הילד מ-ג' ראשונה שישן כבר רבע שעה, התיאורים המיניים הלוהטים של רוני ואילנה שקראתי אמש ב"אליפים", הפאה של מיס סלוקומב מ"מישהו מטפל בך". הכל מצחיק נורא, פשוט קורע מצחוק - בעיקר בזמן הצפירה.
בתור ילדונת היפראקטיבית שבאופן כללי די מתקשה לסתום את הפה, פשוט לא הייתי מסוגלת לעמוד במשך שתי דקות בדממה עם ידיים מאחורי הגב, ועוד פחות מזה הייתי מסוגלת להבין איך בדיוק אני אמורה לעבור ממצב צבירה צוהל של חבל-קלאס-מכתביות-של-דובוני-אכפת-לי, לדיכאון קיומי של טקסי שואה.
באמת טקס שואה
יכול להיות שהייתי ממשיכה לצהול ככה עוד כמה שנים טובות, אלמלא בטקס של כיתה ד' - הגיע איזה סבא ששינה את הכל.
מיד כשעלה לבמה ראינו שהוא נרגש במיוחד, לקח שלוק מכוס מים, והמנהלת קמה אליו לרגע ללחוש לו משהו באוזן. הוא הינהן, ואז התחיל לדבר. משהו על מחנה השמדה וקפיצה מרכבת ועוד כמה מילמולים שהיו גדולים עליי, ואז התחיל לבכות.
איזה שוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מבוגר בוכה, ועוד גבר, ועוד סבא, ועוד גבוה ומכובד כזה עם עניבה וטבעת זהב עבה.
הוא ממש התפרק, עם דמעות וממחטה והכל, ופתאום לא היה חבל ולא קלאס ולא מכתביות, אלא באמת דיכאון קיומי, באמת טקס שואה.
ואחרי כמה דקות, כשנשמעה הצפירה, תאמינו לי - לא צחקתי בכלל. להפך. עצב עמוק ונוראי השתלט עליי, מן הבנה שאסון ממש נורא קרה לאיש הזה, צער בלתי נסבל.
כיאה לאנשי חינוך שאין להם מושג מה באמת נוגע בלב התלמידים - המנהלת דווקא חשבה שהטקס הזה הוא כישלון מוחלט. אחרי הצפירה, הסבא הנבוך לא כל כך הצליח להמשיך לדבר וירד מהבמה. במקומו עלה שוב הילד ההוא לעוד קטע מפוחית, ואחר כך המנהלת שהוסיפה כמה מילים כדי למשוך עוד קצת זמן.
ואני שואלת: מה צריכה ילדה כדי להבין מה זה יום השואה? לא מנהלת דידקטית שמקשקשת בלי סוף, לא מפוחית שמנגנת ברשמיות מרדימה. רק סבא אחד מפורק לחתיכות קטנות מאוד, ברגע אנושי וספונטני שחודר לעצמות. כמה מפחיד שהדור הולך ונעלם. לילד שלי יישארו המנהלת והמפוחית.