יש לי עצה ל"כוכבת הילדים" האלמונית שהופיעה בפארק ליד הבית שלי; אם את משחקת ג'ינג'ית, מה דעתך, אהממ, להיות ג'ינג'ית? אני לא אומרת לצבוע את שיערך לכבוד ההצגה, חלילה, אבל אפשר לשים פאה, לצייר נמשים, משהו.
אולי עם עלילה סבירה ועברית תקנית זה עוד היה איכשהו עובר, אבל השואו הזה היה כה מביך, שלא יכולתי להפסיק לקטר באוזני חברתי ק' שסליחה מאוד, אבל גם לחלטורה יש גבול, ובכלל, הגיע זמן שבמחלקות תרבות בעיריות יבינו שגם מופעים חינמיים אמורים לעמוד בסטנדרטים מסויימים.
רק שבמקום להנהן בהבנה, ק' הביטה בי בזעזוע: "תשמעי", היא אמרה, "אני בשוק שזה מה שמעניין אותך עכשיו. אנחנו במלחמה, יורים טילים בכל הארץ, ומה שמטריד אותך זה הצגת ילדים מטופשת?"
אז אתם יודעים מה, כן, זה מה שמטריד אותי. ואני ממש בסדר עם זה, כי סוף סוף הרגשתי שפויה לרגע; הנה אני שוב אמא נורמלית שמקפידה על בידור איכותי לילדיה, לא אישה לחוצה שתוהה איך הבת שלה מסתדרת בקייטנה עם האזעקה, ושרק לא יישפך לה השוקו על הלחמניה מרוב בהלה ובלבול.
אז מאחר שקצת אסקפיזם עוד לא הרג אף אחד, ומאחר שפתאום מאוד בא לי להיות מוטרדת מדברים רגילים שמזכירים חיים רגילים, אחזור לדאגות היום-יום שלי, ברשותכם. מסתבר שיש לי לא מעט.
הג'ינס המהמם שלי מסרב להיסגר
בהתחלה חשבתי שהוא התקלקל, אחר כך הבנתי שפשוט התיישבו עליי חמישה קילו מעצבנים. אני יודעת שמתישהו לא יהיה מנוס מפילאטיס מכשירים, אבל אצלי דברים כאלה לוקחים זמן - לפני חודש ביקשתי מחברות המלצות על סטודיו נחמד; כעבור שבועיים נכנסתי לאתר של המקום להתרשם מהציוד ומהתרגילים; אני מאמינה שבקרוב כבר ממש אתקשר לקבוע שיעור ניסיון.
נשברה לי שן טוחנת וכואב לי
מה שקרה זה שאתמול, באמצע שאכלתי חטיף בריאות, פתאום קלטתי שאני לועסת לא רק חטיף בריאות. נשמע מגעיל? ובכן, נסו לדמיין איך זה מרגיש. האמת היא שהייתי די מופתעת כי דווקא יש לי שיניים טובות; אצלנו במשפחה יש סוכרת, ברוך השם, יש התקרחות וגם אלצהיימר בגיל 75 לא חסר, אבל בריאות הפה היא לעילא ולעילא.
רק מה, קורה שסתימה ישנה עושה בעיות ומפרקת את דופן השן, אז טסתי לעזרה ראשונה והרדימו אותי וניקו לי וסתמו לי, ונקווה שלא אצטרך טיפול שורש בקרוב. עכשיו, אגב, אני עדיין על משככי כאבים במינון פסיכי. כיף.
אני לא מוצאת את הסומק האהוב עליי
לכל אישה יש מוצר איפור שהיא לא יכולה בלעדיו, ובדרך כלל זאת לא בעיה: את פשוט מקפידה להיות מאובזרת כראוי, ולחדש מלאי בזמן. השאלה היא מה עושים כשמתחוור לך שהסומק ההוא של לנקום ירד מהמדפים ב- 2012. לפני כחודש גיליתי את העובדה המצערת הזאת, ומאז אני רק רוצה אותו יותר.
לא יכולה להשתזף
כל קיץ אותו דבר: בזמן שכולם ניצלים להנאתם, אני מקסימום מאדימה כמו עגבנייה שהתעלפה. בגלל זה כבר שנים אני מתרחקת מהשמש – לא רוצה, לא צריך. ועדיין, לא נעים שאפילו המוכרת האוקראינית מ"זארה" יותר שחומה ממך.
מתלבטת אם לקנות לבן שלי פלאפון
מצד אחד הוא כבר בן תשע וחצי, ולהרבה ילדים בכיתה שלו יש; מצד שני, הוא רק בן תשע וחצי, ומה אכפת לי מה קורה אצל אחרים? ממתי אני הולכת עם העדר בכלל? יודע מה, גיא, דווקא בגלל שלהרבה יש, אנחנו נחכה עם זה. זהו, החלטתי; אתה לא צריך פלאפון עכשיו, לך תקרא ספר, טוב? או חצי ספר. אהממ, פרק, הולך? אוקיי, הנה הדיל: אתה תקרא ספר, אני אקנה לך פלאפון. אולי.
אפריים שמיר מתקוטט איתי בפייסבוק
בהתחלה ניסיתי לפתור את העניין בדרכי שלום: "אפריים", אמרתי לו, "בוא לא נריב, אתה יודע שקראתי לבת שלי מיקה בזכות השיר המהמם שלך?"; אבל הוא הוסיף לשטוח על הוול שלי את משנתו הפוליטית, ומשום כך הוספתי המלצה: "אפריים, תתרכז במוזיקה, אני מתחננת".
"איך היית מרגישה אם הייתי אומר לך 'תהיי יפה ותסתמי'?", הוא נעלב. ובכן, אפריים, האמת היא שהייתי מרגישה מצויין. אמנם מעדיפה 'תהיי רזה ותסתמי', אבל גם יפה הולך. בכל אופן, כבר התרגלתי לזה שכל המוזיקאים האהובים עליי משתייכים לשמאל, אבל לריב איתם בפייסבוק – זה חדש לי.
חוששת שגרמניה תנצח במונדיאל
שיהיה ברור - אני לא מבינה כלום בכדורגל; רק אחרי רונאלדו אני קצת עוקבת, ולא מסיבות ספורטיביות במיוחד. אבל את המשחק של ברזיל מול גרמניה אפילו אני לא יכולתי לפספס, ועכשיו אני רק מתפללת שאת הגמר ארגנטינה תיקח. לא משום הרגישות ההיסטורית כמו בגלל שמאוד לא אהבתי את השמחה הזאת לאיד בתום המשחק; מה קורה, גרמניה, ההשפלתם וגם צהלתם? זה היה ניצחון מדהים מדי, מוחץ מדי, שחצני הרבה יותר מדי. ביום ראשון הגרמנים יבכו, הלוואי אמן.
לא מצליח לי הפאי-רועים
איך אמר מישהו פעם - "זה ליד". לא קולטת איך בשלנית כמוני מפשלת עם פשטידה שאמורה להיות כה קלילה, אבל עובדה: הבשר לא נדבק, הפירה סתמי, והיכן הפריכות המובטחת מעל? חייבת להשתפר דחוף.
לא מבינה את הנשיקה של נופר ואליאב
מודה: עד לא מזמן, לא ממש עקבתי אחרי העונה הזו של האח הגדול. אבל בימים האחרונים הטלוויזיה שלי פתוחה רוב הזמן על ערוץ 26 – במיוחד כשבשאר הערוצים טוחנים את המשדרים המיוחדים - כך שהתחלתי להיכנס לעניינים. עכשיו, אליאב, שאלה: למה להתנשק עם נופר, אם עד לפני רגע היית עם דנית? לאן אתה ממהר בדיוק, ולמה לא להיות ג'נטלמן ולסיים את הפרק עם דנית לפני שאתה עובר הלאה? לא יפה.
עדיין אין לי סידור לילדים לסוף החופש
והלוואי שבאוגוסט, זה באמת מה שיטריד אותי.
>> לטור הקודם של אורית נבון: אני אספסוף?