שאלה רטורית: האם יש דבר נורא יותר מלהיפרד מאשתך תוך תיעוד טלוויזיוני של יחסיכם בזמן אמת? לא לענות. רטורית, אמרנו.
ואכן, עידית שריג הייתה אמורה להיות עכשיו האישה המושפלת ההיא. זו שבעלה הצ'ארמר, שסבר משום מה כי הוא סמרטוט, עשה לה אקזיט מהגיהינום.
סמרטוט-מן, זוכרים? כי שטף צלחת והכין לילדה מקושקשת. שינסה לדמיין את אשתו מתאהבת בגבר אחר, ועוד על המסך הקטן – קטע יותר מסמרטט מזה אין.
סודות כמוסים הופכים לכותרות בעיתון
רגע אחרי "מחוברים" ועם פרוץ רומן-המציאות החדש של שריג, אף אחד כנראה כבר לא יזכור את עידית, הגיבורה הטראגית של הטלנובלה הכי מסובכת בסביבה. אבל אני אזכור. יש לי סימפטיה לנשים עם כבוד.
בהתחלה אף אני סברתי שעידית היא אישה חמוצה ולא יותר. אלא שמהר מאוד הפכה בעיניי למחוברת הכי מובנת ומנומקת על המסך; לא פשוט ליפול על אבא לשתיים, וגם אני כנראה לא הייתי מתעלפת מאושר לו היה בעלי המגניב מעשן עצמו לדעת בסלון ומנסה להתעסק איתי כשאני עצומת עיניים, ממוטטת בתוך שרוואל.
זה כל כך מהחיים - גברים רוצים, נשים מנמנמות; הנה, כבר סגרנו שלושים פרקים ראשונים.
ואז הוא פשוט התאהב. נכון, החיים חזקים יותר מהכל - הוא מצא את אהבת חייו וכל זה - אבל כשבעלך הוא כוכב ריאליטי וגם האישה האחרת אינה אנונימית, יוצא שהאינטימיות החדשה ביניהם נחשפת, בפרטי פרטים, לעיני כל; סודותייך הכמוסים הופכים למחרת לכותרות בעיתון, ואת בסך הכל רצית לפרגן לבעלך הנרקיסיסט סדרה בטלוויזיה.
כך, השתלשלות הרומן-מהצד הפכה לשוטים ערוכים בקפידה: איך היא הזמינה אותו לקפה והוא נפעם; הדמעות באוטו שלו, כשגילו שהם נשמות תאומות; והמיילים הכי אישיים ביניהם. "יפה שלי, אני עדיין לא נושם"?
אם היית בעלי, רן, נשבעת לך: במו רגליי הייתי מרסקת את העדשה שלך. קיבלת מצלמה, בסדר, אבל שמא תדלג על סצנות מסוימות מתוך כבוד לאשתך? כ-ב-ו-ד. מכיר?
גם הצד הנשי במשולש איבד לחלוטין את הברקסים; בטור חושפני השתפכה הגברת עד כמה עמוק הקשר החדש, כמה רבה האהבה והשמחה בפגישותיהם. קראתי והתפלצתי; רבאק, הבנאדם עדיין נשוי, מה עם התחשבות מינימאלית באשתו שוודאי קוראת את הדברים? מן הסתם אפשר היה לקבל הפניה בעמוד הראשון גם בלי לחסל סופית את האישה שעל חשבונה קרה כל זה.
ורן, כמה לא מפתיע, מצטט בהתפעלות משפטים מאותו טור, ואפילו לא שם לב שכבודה של אשתו נרמס בו עד עפר.
ככה מגיבים לבגידה
שאלה בהחלט לא רטורית: מה עושים כשהגבר שלך מתוודה בפנייך שנדלק על אחרת, אבל מבהיר שאינו רוצה לעזוב אותך?
כי לפחות מהצד שלו, הייתה כאן דילמה ענקית; שריג אומנם היה גבר מבולבל ששקוע בנישואים לא מספקים מבחינתו, אבל עדיין אהב את אשתו ועל כן לא שש לפרק אותם. "אני מבקש שתתני לי כמה ימים לחשוב, לא רוצה לעזוב את הבית", התחנן במפורש.
יש מספיק נשים שהיו מהנהנות. מנגבות את היריקה וממהרות להעביר את המכונה למייבש, להחזיר את הקטנה מהגן, לכדרר קציצות. יש כל כך הרבה דברים שצריך להספיק בחיים האלה, למי יש זמן וכוח לעצור את הרכבת ולהגיד שמספיק?
כמה נשי וקטן, להתייחס ככה לבגידה. להיבהל. לסלוח על חטא בלתי נסלח. להיצמד לשגרה המשפחתית רק כי הוא מתחנן ויש לכם ילדה.
וכמה מרענן, נכון והוגן היה לראות אישה שיודעת שמגיע לה יותר. כי עידית, זאת שאמרו עליה שהיא האישה הקטנה, יצאה הכי גדולה שיש: "קח את הדברים שלך ותעזוב את הבית", פקדה עליו באסרטיביות, והוא הלך לארוז. נשמות תאומות או לא, אם אתה מניאק, תעבור לבית מלון.
ומה עכשיו, עידית? מאוד הייתי שמחה לראות אותך ב"מחוברות 2" - מכירה גבר שראוי לך. אחד כזה יציב בנפשו, שמכבד, שמעריך, שמבזבז את כספו על מתנות וחופשות רומנטיות במקום על מזונות וג'וינטים, ובעיקר: שלא מתבלבל ממחשופים זרים. יאללה, נקסט.