אומר זאת כך, יונית, אני זוכרת היכן הייתי כשרצחו את ענת אלימלך לא פחות משאני זוכרת היכן הייתי כשרצחו את רבין. זוכרת את ההלם, את המבטים הלא מעכלים, את הסטודנטית שישבה לידי - שפתאום קיבלה טלפון והחווירה כמו סיד.
"מה? מתי? איך זה הידרדר ככה? מתי אפשר לראות אותה? תעדכן".
זה היה בתחילת השיעור בקורס ששמו סטטיסטיקה ל'לא סטטיסטיקאים' – כלומר סטטיסטיקה של מדעי החברה למאותגרי מתמטיקה – שהעבירה המרצה הכי מצחיקה ביקום. ולא שהיא התכוונה להצחיק, פשוט בכל פעם שמישהו קצת הפריע, היא הייתה משלבת ידיים ואומרת בטון נעלב: "אם זה לא ייפסק אני אקום ואלך". לא פעם היא גם מימשה את האיום, לשמחת כולנו.
גם באותו יום היא הודיעה לאותה סטודנטית שהיא רוצה להתחיל בשיעור ושאם זה לא ייפסק היא תקום ותלך, אבל זו קמה וענתה לה בקול רועד: "עכשיו הודיעו לי שהכניסו את אמא שלי לטיפול נמרץ!"
ותוך כדי שהיא מדברת, הנייד שלה שוב מצלצל, והיא מתנצלת: "רגע, זה עוד פעם אח שלי", ואז "הלו", והיא קמה לצאת מהכיתה כדי לא להפריע, אבל עוד לפני שהיא מגיעה לדלת היא צועקת לטלפון: "מה?!", ומסתובבת אלינו: "ענת אלימלך מתה!"
ובבת אחת היא התחילה לבכות.
רצח על רקע רומנטי? לא נראה לי
השבוע מלאו 16 שנים להירצחה של ענת אלימלך, וסליחה על הקלישאה - אבל אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול. לא כל יום נרצחת כאן דוגמנית יפהפייה ומפורסמת, אם כי מדי שנה נרצחות בישראל כ- 15 נשים בממוצע, לפחות מחצית מהן בידי בני זוגן. שיעור בסטטיסטיקה יכול להיות כה מייאש לפעמים.
ורק אל תגדירו את זה כ"רצח על רקע רומנטי"; הביטוי הזה תמיד עצבן אותי כל כך. איך קשור רצח לרומנטיקה? מה רומנטי ברצח? יהיו הנסיבות אשר יהיו, כל רצח מתרחש קודם כל על רקע אי שפיות – רגעית או מתמשכת. רובנו אנשים שפויים שלא מסוגלים לרצוח, לא משנה מה קורה. בגלל זה מגוחך בעיניי שבישראל אי שפיות מהווה סיבה לאי ענישה; כל הרוצחים לא שפויים, כל הרוצחים צריכים להיענש, בואו נבין את זה כבר.
מהסיבה הזו, אגב, גם הביטוי "רצח על רקע כבוד המשפחה" בזוי בעיניי; שמעתם פעם על "גניבה על רקע חמדנות"? "אונס על רקע אי סיפוק מיני"? התירוץ של הרוצח לא יכול להיות חלק מהעגה המשפטית שמתארת את העבירה; אוי ואבוי אם שופט ינסה להבין לנפשו של רוצח - אפילו בתת מודע – בגלל התיאור החומל של הפשע.
אבל בחזרה לענת: עקבתי אחריה מאז שנבחרה למלכת החן ב- 93', כשיאנה חודירקר לקחה את כתר מלכת היופי. חשבתי אז שזה צריך להיות להפך, אבל ככה זה - אין צדק בעולם. הייתי בעדה גם כשהשתתפה בתחרות נערת הגלגל ב"גלגל המזל", וגם כשהתחילה לככב בערוץ הילדים ובפרסומות בטלוויזיה. איזו יפהפייה היא הייתה! יפהפייה אמיתית! כל כך לא כמו הדוגמניות של היום; במקרה שלה, ניתוחים ופוטושופ היו רק מקלקלים.
חוסר עניין לציבור, בסדר
תזכורת קצרה: הדוגמנית והשחקנית ענת אלימלך, ובן זוגה לשעבר הספר דוד אפוטה, נמצאו מתים בדירתו בירושלים; היא הייתה אז בת 23, הוא מבוגר ממנה ב- 14 שנה. כאשר השוטרים הגיעו לזירה, מצאו את האקדח בידה של אלימלך ובלי לשאול יותר מדי שאלות - הודיעו שענת היא הרוצחת. בהתבסס על כך, נקברה אלימלך בחלקת המתאבדים.
אחרי שלושה שבועות, כשלבקשת המשפחה נפתח תיק החקירה מחדש, התגלה שאפוטה הוא זה שרצח את ענת; שני אחיו מיהרו להיכנס ראשונים לדירתו, והעבירו את האקדח מידו של אפוטה לידה של ענת.
רק ארבע שנים אחרי פטירתה, הועברו עצמותיה לקבורה רגילה. לפני שנתיים קבע בית המשפט שיוסי, אחיו של אפוטה אשר שיבש את הראיות, יפצה את המשפחה ב- 300 אלף שקל.
המשטרה מעולם לא התנצלה בפני המשפחה, ומה שהכי מטומטם – סגרה את התיק "מחוסר עניין לציבור". כה מקומם, כה לא הגיוני. חוסר עניין לציבור, עוד מונח משפטי שמעולם לא הבנתי; מי מחליט מה מעניין את הציבור, ולמה זה חשוב בכלל? אני לא זוכרת שנערך משאל עם בנושא ענת אלימלך; אני הציבור, אותי זה דווקא מעניין מאוד, וגם אם לא - הצדק צריך להיעשות.
הרצח הזה החריד אותי קודם כל כי היו בו כל כך הרבה מחדלים ועוולות, שאי אפשר היה שלא לתפוס את הראש ולשאול: אלוהים, כמה יכולה חקירת רצח להסתבך? כמה הזוי זה עוד יהיה?
באפריל האחרון, בעקבות בקשת המשפחה, הורה מבקר המדינה יוסף שפירא לפתוח את התיק ולחקור את התנהלות הרשויות בפרשה. כמו כן, דורשת המשפחה לחקור את האחראים לסגירת התיק נגד האחים אפוטה – בהם פרקליט מחוז ירושלים דאז, משה לדור; וגם את התנהלותו של פרופ' יהודה היס, לשעבר מנהל המכון הפתולוגי, שבזמנו קבע בדוח שענת היא הרוצחת.
כמה חלטוריסטים, כמה התרשלות, והכל על הגב של משפחת הקורבן. בושה וחרפה וגועל נפש.
תיזהרו מגברים קנאים
אבל מבחינתי היה כאן עוד משהו: ענת אלימלך לא הייתה האישה הראשונה בישראל שנרצחה בידי בן זוגה, אבל הרצח שלה היה הראשון שנחקק בזיכרוני כאדם בוגר.
בתור סטודנטית צעירה מאוד עם רזומה די בסיסי במערכות יחסים, הסיפור הזה עיצב את התודעה הנשית שלי ושינה לחלוטין את כל התפיסה שלי לגבי אהבה וזוגיות.
הפרטים שהתגלו אחרי הרצח ניערו אותי חזק: אפוטה פיתח אובססיה כלפי אלימלך, והתקשה לקבל את החלטתה לעזוב אותו אחרי שש שנים; לרצח קדמו סצנות קנאה קשות, עד כדי כך שאביה של ענת פנה למשטרה שיחרימו את נשקו של אפוטה בטענה שהוא מסוגל לפגוע בבתו; ענת ביטלה את הבקשה, וכשבועיים אחר כך אפוטה ירה בה באקדחו.
פתאום התחלתי לשים עין גם על החברות שלי; כשקלטתי שהחבר החדש של חברתי הטובה מופיע מולנו – במקרה, כמובן - בכל פעם שאנחנו יוצאות, הפצרתי בה שתעזוב אותו לאלתר. לימים התברר שהוא עקב אחריה ממש: ידע בדיוק עם איזו חברה היא נפגשת, מתי ואיפה.
עד אז חשבתי שקנאה מטורפת זה חמוד, ושאובססיה מעידה על אהבה עזה; הרצח של אלימלך לימד אותי שלא. אהבה אמיתית לא מובילה לרצח.
במרץ הקרוב ענת הייתה אמורה לחגוג 40. בכל פעם שאני חושבת עליה, שורף לי הלב מחדש. תזכרו אותה, תנו לייק לעמוד הפייסבוק שהוקם לזכרה, והכי חשוב: תיזהרו מגברים לא טובים. יהי זכרה ברוך.