רק אחרי שמיקה נכנסת למטבח, אני נזכרת שבעצם אסור לה להיות שם עכשיו. "התנור! לא להתקרב! מסוכן!", אני מנסה לגייס אוצר מילים מתאים, אבל מאוחר מדי; הנה היא כבר קולטת את דמותה הפרחונית, מסרבת להאמין שזאת היא שם ממול. "הכל נקודות", היא ממלמלת בעצב.

בשביל מה תנור צריך מראה בחזית, לעזאזל? אם כבר יצירתיות בעיצוב - לא היה עדיף לשים שם תמונה של עוגת שמרים בגודל טבעי, שאוכל לספר לאורחים שאפיתי לבד? כשהיא מסתובבת לבחון את עצמה גם בפרופיל, היא כבר פורצת בבכי מר ממש; אכן, הרגע שבו ילדה בת רבע לשלוש קולטת שהיא חולה באבעבועות רוח, עלול להיות דרמטי לפחות כמו השנייה שבה היא פוגשת לראשונה את פרצופה המשובץ אחרי שנרדמה על שמיכה פיקה.

ודווקא ביומיים האחרונים די הצלחתי להרחיק אותה מבבואתה המלחיצה, אבל את המטבח, אני מודה, לא לקחתי בחשבון. "יעבור לך, מבטיחה", אני מחבקת אותה. "ביום שלישי?", שואלת מיקה. "לא יודעת מתי בדיוק, אבל זה זמני", אני מזכירה לה, וגם קצת לעצמי. "יש לי בועות, שולה", אני שומעת אותה מסבירה אחר כך לבובה שלה. "וגם לך יש", היא מצביעה על הנמשים המצוירים, "אבל אל תבכי, את יפה גם ככה".

הכנה נפשית לחצ'קונים

יש כאלה שבטוחים שהעולם המערבי המתקדם הוא קונספירציה אכזרית: הם לא אוכלים מוצרי חלב כי גוף האדם לא יודע לעכל חלב פרה; לא קונים מותגים כי תרבות הצריכה נועדה לשרת תאגידים וטייקונים; ולא מחסנים את הילדים כי מדובר במתקפות אלומיניום זדוניות שמחבלות בגזע האנושי. כמובן שאין לי שום קשר לאנשים האלה: אני בעד יוגורטים מגניבים, ג'ינסים שיושבים עלייך טוב, וחיים ללא שחפת.

כן, תמיד נתתי לילדים שלי את כל החיסונים בזמן, אפילו את המחומש לא פיצלתי. הורים לילדים בריאים שלא מחסנים באופן גורף הם קרימינלים בעיניי, פנאטים טפילים שנהנים מ"חסינות העדר". רק מה, כשמדובר במחלת ילדות חד פעמית שהחולים בה מתחסנים באופן טבעי לכל החיים, מותר לי להפעיל שיקול דעת.

מלכתחילה החיסון נגד אבעבועות רוח נראה לי מיותר כל כך. הנה, אני חטפתי אבעבועות בגיל ארבע, קרה לי משהו? אם כבר, המחלה חיסנה אותי נפשית לקראת גיל ההתבגרות; בתקופת החצ'קונים תמיד זכרתי שיכול להיות יותר גרוע.

בוודאי שקיימת גם האפשרות שהמחלה תסתבך או שסתם נעבור את הכביש ונתרסק לחתיכות קטנות מתחת לאוטובוס חולף, אבל למה להיות פסימיים? עשרה ימים של נקודות, ומתחסנים לכל החיים. זה בעצם היה השיקול העיקרי מבחינתי; חיסון מלאכותי למחלה מחזיק רק למשך מספר שנים, ואז יש צורך לקבל מנה נוספת. ומה אם סביב המועד השני לחיסון, הילד יחלה? כשמקבלים אבעבועות בגיל מאוחר, זה כבר עלול להיות מסוכן.
מעבר לזה, כבר שמעתי על ילדים שחוסנו וחלו במחלה בדרגות חומרה שונות, כתופעת לוואי של החיסון. אז בשביל מה?

נדמה לי שבערך כאן כדאי שאכתוב משהו כמו: אין לראות באמור לעיל משום המלצה רפואית, הכותבת אינה רופאה ואפילו לא אחות או מטפלת בהילינג; הכותבת אינה מבינה דבר וחצי דבר ברפואה, אבל יש לה אינסטינקט אימהי והיגיון בריא, ולעתים היא סומכת עליהם הרבה יותר מאשר על איזה דוקטור-מטעם-המדינה.

אין תמונה
איור: דניאל גולדשטיין
נדבקתם? תגידו לי תודה

אבל עכשיו, כשמיקה מוטלת על הספה כמו סמרטוט מעוך ולא מבקשת אפילו ביצת הפתעה אחת, מתעורר בי איזה רגש אשמה פצפון. "אם היית מחסנת אותה, היית יכולה למנוע ממנה את כל הסבל הזה", אמר לי הבוקר בני הבכור גיא, ואני כמעט רציתי להבטיח לו מכונית עם שלט כדי שיסלח לי.

מי אמר שגברים לא מסוגלים לבצע יותר מפעולה אחת בו זמנית; הנה, בגיל שבע, גיא יכול גם לשחק במחשב, גם לאכול פיצה אחרי ששלף ממנה את כל הזיתים, וגם לצותת לחברות מעצבנות שקופצות לקפה פלוס הטפת מוסר קלילה. אם יש חלק בהורות שאי אפשר להתרגל אליו, זה בלי ספק הביקורות שמוטחות בך מכל עבר דווקא כשאת ממש לא זקוקה לדעה נוספת.

"לא, ברצינות", נזפה בי ג' השבוע, "תראי את הילדה, היא סובלת סתם". ואמרו לי גם ש"כולם מחסנים היום, את לא חיה באפריקה", "לכי תדעי אם לא יישארו לה סימנים אחר כך", "תסמכי על הרפואה, אם יש חיסון סימן שצריך" ו"זה חוסר אחריות להדביק ילדים אחרים שיבואו איתה במגע".

את הטענה הזו, אגב, אני הכי פחות מבינה: הרי לילדים מחוסנים אין ממה לחשוש, ואלה שלא חוסנו כדי שיקבלו חיסון טבעי – צריכים להגיד לי תודה אם יידבקו. לפחות תודו שאתם דוחפים את האף ואל תשחקו אותה שליחי בריאות הציבור.

ילדה חולה (צילום: שוטרסטוק)
בעיניי עדיף חיסון טבעי | צילום: שוטרסטוק
להיות חולים זה לפעמים בריא

כשאני מנסה למצוא היגיון כלשהו באג'נדת החיסונים שלי, אני מבינה שאני כנראה שומרת אמונים לאלה שאני קיבלתי בילדותי, ונוטה לפקפק בחיסונים שהגיעו לארץ בשלב מאוחר יותר.

מהסיבה הזו, ויתרתי בזמנו גם על החיסון נגד נגיף הרוטה; ואם הילד ישלשל ויסבול מכאבי בטן ואתם תיעדרו מהעבודה למשך יומיים-שלושה, מה כבר יקרה? איפה עובר הגבול בין אחריות הורית לפינוק מזיק?
כלומר, זה יפה לחסן את הילדים מפני מחלות מסוכנות ואגב כך גם להדביר מגיפות, אבל בקצב הזה, בקרוב יהיה חיסון גם לגרון צרוד ואנחנו נהיה בריאים וחיוניים כמו חיות מעבדה על בטריות. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים - "מערכת חיסון טבעית" יהיה רק שם של אפליקציה שתיאלצו להפעיל שלוש פעמים ביום.
תארו לכם שמתישהו ימציאו חיסונים גם לקצוות מפוצלים ולשביזות יום א'; את השניים הספציפיים האלה אני לא ארצה לפספס, זה בטוח.

ובינתיים, מיקה מחלימה יפה, תודה. במהלך השבוע הקפדתי על אמבטיות משותפות לה ולגיא. כשהוא שאל למה, הסברתי לו שאני מקווה שיידבק כדי שיתחסן, והוא הבין; יש ילדים שתופסים בשנייה מה שמבוגרים מסוימים לא יבינו לעולם.

אז אם בעוד שבוע או שבועיים יהיה לי ילד מנוקד, אני אנסה להרחיק אותו מהתנור, שלא ייבהל; ואקנה לו מכונית עם שלט רחוק כדי שיסלח לי; ואזכיר לו, וגם קצת לעצמי, שלפעמים להיות חולים זה דווקא הכי בריא שיש.

>> לטור הקודם: פמיניסטיות פייסבוק, תסתמו קצת

לכל הטורים של אורית נבון