הלוואי שהייתי אורית סטרוק. לא יודעת, לפעמים אני חושבת שהיא האורית הנכונה; חברת כנסת מוערכת ומרשימה שכמותה, עם כריזמה מתפרצת ושיק של צרפתייה קוקטית. תסלח לי אורלי לוי-אבקסיס, אבל ליידי סטרוק לוקחת אותה בהליכה: הצעות החוק המדויקות לטובת הכלל, האישיות הכובשת והרטוריקה המהפנטת בנאומים – הופכים אותה ללא ספק לנכס פרלמנטרי מניב.
אכן, אי אפשר שלא להודות לאלוהים שהיא בכנסת. ואי אפשר שלא לשבח בלי סוף אותה ואת פועלה לאור העובדה שהיא תובעת עיתונאים סדרתית, ובכל פעם שמישהו מעיז להתבטא נגדה, היא מנסה לסתום לו את הפה באצילות אופיינית.
היא כבר תבעה מאה אלף שקל מנחום ברנע שכינה אותה "פורעת החוק מחברון", ותבעה התנצלות מעקיבא אלדר שאמר עליה ברדיו ש"בנה יושב בכלא והיא משבחת אותו על כך שפגע בפלסטינים".
חוצפנים; תקראו מה כתבתי למעלה ותשננו טוב טוב - מרשימה! מוערכת! כריזמתית, כובשת, מהפנטת, אוקיי? כמו כן, חשוב לי לציין שלדעתי סטרוק היא לא פורעת חוק מחברון אלא ליידי די מרעננה; ושאחרי שבנה הורשע בכל הערכאות בחטיפה והתעללות בנער פלסטיני כפות ובהריגת גדי בן יומו במכות רצח – היא ודאי רצתה לנצל את ההזדמנות ולגנות בתוקף מעשים שכאלה, פשוט לא יצא לה. הסתפקה ב"הבן שלי לא עשה כלום, בית המשפט טעה". וזאת זכותה המלאה, לפקפק בבית המשפט!
בסדר? הבהרנו את הדברים? יופי. כעת ננסה לשרטט קווים קצת יותר מדויקים לדמותה, בתקווה שעדיין לא הוציאו מחוץ לחוק גם את הביטויים "מביכה", "פאתטית" ו"גורמת לציבור הדתי נזק תדמיתי בלתי הפיך".
מה לי ולה?
אני מודה: רוב הזמן חברת הכנסת אורית סטרוק עושה לי חשק להחליף את המחנה הפוליטי שלי, את עולם הערכים שלי, ואם אפשר – גם את שמי הפרטי, תודה. בכל פעם שהיא עולה לכותרות אני מתחלחלת מחדש מהעובדה ששתינו דורכות על משבצת האישה הדתייה מהימין; ציטוטים כמו "אנו מתפללים שיקום שוב בית המקדש בירושלים" או "הודעתי בפירוש שבהחלטות ציבוריות אשמע לדעתו של הרב דב ליאור" – גורמים לי להבין שלמרות השיוך המגזרי, כל קשר ביני לבינה מקרי בהחלט.
אבל השבוע היא התעלתה על עצמה בלי ספק, כאשר ביום פטירתו של אריק שרון שחררה הודעה לעיתונות בזו הלשון: "בצד התודה וההוקרה על תרומתו העצומה של שרון למדינת ישראל", כתבה, "אי אפשר שלא להודות גם לקב"ה על כך ששרון נלקח מחיינו הציבוריים בטרם הספיק להמיט על תושבי יו"ש ועל תושבי 'עוטף יו"ש' את האסון שהמיט על מתיישבי גוש קטיף ועוטף עזה".
אוי ואבוי: ח"כית מהציונות הדתית שמחה במותו של פוליטיקאי רק בגלל האג'נדה שלו. מזכיר לי ימים אפלים קצת. אגב, מעניין: אם אלוהים עובד אצלך, אורית סטרוק, איפה הוא היה בהתנתקות?
מזל ששאר הפוליטיקאים מהימין כמו גם אנשי מועצת יש"ע בעבר ובהווה – ביניהם ממגורשי גוש קטיף - פרסמו הודעות אבל מכובדות. סטרוק היא היחידה שלא מצאה בלבה חמלה למנהיג שעם כל הכבוד, עשה למען המדינה יותר ממה שהיא תעשה אי פעם.
תגובתו של ראש המפלגה לא איחרה לבוא: "דבריה של אורית סטרוק חמורים ואסור היה שייאמרו", נזף נפתלי בנט בהודעתו, ואני נרגעתי: מתברר שבנט לא בלע את לשונו ואת שכלו כפי שחששתי. מודה שדאגתי לו אחרי שתיקתו הרועמת בפרשת מוטי אלון וחברו הרב דרוקמן, אבל עובדה: כשהוא רוצה, בנט יודע לנזוף ולהזדעזע. כשהוא רוצה.
"הבהרתי לה את הדברים בשיחה איתה, והיא הוציאה הודעת תיקון והתנצלות", סיכם בנט את האירוע המביך.
סטרוק אכן גמגמה משהו על כך שלא התכוונה, אבל מה שיפה בהודעות לעיתונות, זה שהן נכתבות תוך מחשבה ותשומת לב כה רבה - שכל התנצלות עליהן היא לא יותר מסוג של "שיט, אמרתי את זה בקול?"
ציון אפס ברגישות חברתית
חברת כנסת שמפרסמת הודעה רשמית כי היא שמחה במותו של ראש ממשלה לשעבר – תהא הסיבה אשר תהא - זהו קונספט חריג ובעייתי לכל הדעות. את שמחה במותו, תרימי כוסית ותארגני מסיבת בוטוקס במערת המכפלה; למה להוציא הודעה לעיתונות? כמה טיפשה אפשר להיות?
שיא הפאתטיות נרשם כמה שעות אחר כך, כשאחרי כל השואו המביך הזה ראינו אותה יושבת בטקס האשכבה של שרון כאילו כלום. ואולי בכלל הגיעה כדי לפזר על ארונו קונפטי ובסוף החליטה שלא?
מה שמצחיק, שדני דיין, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר שניסה לתמוך בה, הכריז ש"מאוד לא אהבתי את ההודעה לתקשורת שהוציאה אורית סטרוק על שרון, אבל עוד פחות אהבתי את הלינץ' הציבורי המבוצע בה. סטרוק היא פרלמנטרית מעולה... הם מפחדים ממנה ולכן צריכים לטפל בה כדי להוציאה אל מחוץ לקונצנזוס".
סטרוק היא מסוג הדתיים שמתייעץ עם רבנים על כל צעד ושעל, והדבר היחיד שמעניין אותו זה מתנחלים, התנחלויות ומתנחלים. והתנחלויות. ארבעת הדברים האחרונים, אגב, מעניינים גם אותי. אבל כמי שמשתייכת לציונות הדתית, רציתי גם רב ראשי דתי-לאומי, ישיבות נקיות מעברייני מין, וחוקים שיוויוניים להומואים ולסביות - יש לא מעט כאלה גם בציבור הכיפות הסרוגות, תתפלאו.
בכל הנושאים האלה קיבלתי קדחת בצלחת; ציון אפס לסטרוק כמו גם לרוב חברי הבית היהודי – מפלגה ציונית דתית שאמורה, ובכן, לדאוג לאינטרסים של הציבור הציוני דתי.
מצד שני, כל מתנחל שצריך תוספת מיגון לרכב או אישור לעלות להר הבית - בהחלט ימצא אצל סטרוק מענה. סדר יום ספציפי מאוד, כבר אמרתי.
חמישים גוונים של אפור
את הפרשנות הפוליטית אשאיר לפרשנים הפוליטיים, אבל אי אפשר לדבר על אורית סטרוק בלי להזכיר את ח"כ משה פייגלין מהליכוד. גם הוא היה סמן ימני קיצוני במפלגתו, סוג של סדין אדום מול ראש הסיעה; גם אותו ניסו להחביא היטב בתקופת הבחירות.
אלא שאת פייגלין, החיים הפוליטיים דווקא ריככו: האיש התברר כאדם מורכב שמפתיע לטובה בנושאים חברתיים. הוא שינה את דעתו בנושא זכויות הקהילה הלה"טבית והתגייס לטובת הומואים ולסביות; הוא פועל ללגליזציה של קנאביס וסמים קלים; ואפילו - אתם יושבים? - לא היסס למתוח ביקורת קשה על הרב דרוקמן, תוך שהוא מצהיר שבנו לא ילמד בישיבת אור עציון שבה מלמד הרב אלון. כל אלה ועוד, הפכו אותו מפוליטיקאי הזוי ושנוי במחלוקת, לנבחר ציבור אמיץ, כמעט אהוד אפילו.
לעומתו, סטרוק הייתה ונשארה מתנחלת אפרורית ושמרנית, נציגתו של זרם שולי ביותר בציונות הדתית; פוליטיקאית חסרת רגישות הסבורה שאדמות קדושות יותר מבני אדם. השבוע, כמה עצוב, היא איבדה את זה סופית.