תשמעו סיפור: בערב ראש השנה נכנסתי לחנות כלי בית לבחור כמה מתנות. הבטחתי לעצמי שהפעם לא אתפרע אבל בכל זאת התנפלתי על כלי הגשה שאפשר לשים במדיח, ואזות עם פרחים-בכאילו וקערות ממולאות חציר ולבבות שוקולד, שיהיה. "תגידי", שאלתי את המוכרת החמודה שעזרה לי לסחוב את השלל, "יש הנחות, נכון?"
"תשאלי את בעלת החנות", היא אמרה, ושתינו פסענו לעבר הגברת, שעמדה מאחורי הקופה עם פרצוף חמוץ מתובל במרירות מעודנת. "סליחה", חייכתי אליה בידיים מלאות, "תהיה לי הנחה על כל זה, כן?"
אוהו, איזו טעות! בבת אחת הצטמצמו עיניה, התהדקו שפתיה, התקשתו גבותיה ובאופן כללי הבנתי שבזה הרגע עשיתי מעשה שלא ייעשה. היא מצדה נתנה בי מבט מקפיא דם, ואמרה את המשפט הבא: "תצעקי יותר חזק, אני אוהבת את זה".
זה היה כל כך מופרך, שמוכרת תעליב כך לקוחה, שבאינסטינקט פשוט פרצתי בצחוק. "מי צועק, על מה את מדברת?" רציתי לוודא ששמעתי נכון.
"זה בסדר, הכל בסדר", ניסתה העובדת שלידה להרגיע, אבל בעלת החנות הטיחה בי בעצבים: "את שואלת אותי בקול על הנחות כשהחנות מלאה בקונים". אהממ, אוקיי, דווקא בגלל זה כדאי לך להיות נחמדה עכשיו, לא? אבל לא היה שמץ שמצון של חיוך או חן בפניה הקשים; היא רתחה מזעם, עוד שנייה הייתה מורידה עליי מחבת.
מה שמצחיק, שבנסיבות אחרות אולי הייתי יכולה להבין את הטיעון שלה. אבל הלו, יש דרכים להעיר ללקוחה, אני פה בשביל לפרנס אותך, גיברת זעפני, מאוד לא כלכלי מצדך לשכוח את זה.
"שתהיה לך שנה טובה ומתוקה!", אמרתי לה בפול ווליום, ויצאתי. כבר נתקלתי בנותני שירות בלתי שירותיים בעליל, אבל חוויית הקנייה הזו ללא ספק שברה שיאים.
התנהגותה הייתה מוזרה במיוחד לאור העובדה שמדובר בחנות חדשה יחסית, פרטית, שבדרך כלל לא בדיוק מתפקעת מרוב קונים, אם לומר בעדינות. חנויות קונספט שכאלה פורחות בעיקר בתקופות החגים; הגברת הזו פעלה בניגוד גמור לכל האינטרסים שלה, כשבמקום לנצל את הטיימינג ולקרוץ לקהל עם שירות מצוין, עשתה בדיוק את ההפך. כשיצאתי מהחנות, עדיין המומה, התחשק לי לחזור רגע, לקחת אותה לצד ולהגיד לה: תשמעי, חמוצינוביץ', זה לא בשבילך הסיפור הזה. אם אין לך סבלנות לאנשים, אל תתפרנסי מעסק שעיקרו לתת שירות.
הנה לכם, אם כן, כלל מספר אחת: התאימו את עיסוקכם לאופי שלכם, וכולם ייצאו נשכרים - גם אתם וגם הלקוחות.
וכך, למרות שבדרך כלל אני אלרגית לעצות ממוספרות מאחר שהן מזכירות לי ספרי מתנה חסרי תוחלת, התחלתי לחשוב על עוד כמה המלצות שהופכות את החיים לקצת יותר טובים. למשל:
1. תסלחו. למוכרות סתומות, לחברים שפישלו, וגם לעצמכם. אבל לא לפני שהתפוצצתם כהוגן; לשמור בבטן עושה אולקוס.
2. אל תדברו מאחורי הגב של אף אחד. גם אם אתם נחשים עם דיפלומה, קבעו לעצמכם את הגבול הזה. צביעות זה ללוזרים.
3. הפסיקו להתייעץ עם ד"ר גוגל. אני אגיד את זה ככה: לפי גוגל, חוץ מסרטן האשכים, היה לי הכל.
4. תנטרו טינה במידה. אי אפשר למחוק הכל, ובעיניי דווקא יש יתרון בלזכור מי עשה לך מה ומתי; זה מאמן את המוח ומשפר את הזיכרון. אבל הכל עניין של מינון: בשום פנים ואופן אל תתמלאו במרירות. חייכו למראה ואמרו לעצמכם: "בקטנה".
5. אנפרנדו וחסמו ללא רחמים. פעם התלבטתי, חשבתי, היססתי; היום אני לא חושבת פעמיים. וואו כמה משחרר זה, להעיף מהרדאר את כל הלא-מתאימים.
6. אל תטרקו דלתות חזק מדי. במיוחד אם הן מעוצבות, שלא יכאב לכם הלב על הנזקים וגם לא תמיד יש אחריות על הזכוכיות, לתשומת לבכם. בכלל, אם מישהו עצבן אתכם, עדיף לפצוח בברוגז קצרצר: פחות אלים, יותר אפקטיבי.
7. התבשמו פחות. הנה כלל אצבע: אדם לעולם אינו מריח את הבושם של עצמו. לכן, גם אם נדמה לכם שהחצי-שפריץ הזה לא מורגש, דעו שהוא מספיק בהחלט. והכי עדיף קרם גוף במקום.
8. היו אסרטיביים. אני לא מכירה דרך אחרת לשרוד בעולם הזה, ואתם? אין הכוונה לפה ג'ורה; אני יותר בכיוון של ביטחון עצמי ודיבור נחוש. אתם לא כאלה? תרגלו. אפשר להתחיל מלהחזיר מנה גרועה במסעדה: מאה אחוזי הצלחה שיתנו לכם פוש להמשך.
9. לעולם אל תשכחו מי עומד מולכם. אני מתכוונת לזה שתקפידו על התאמה בין הסטטוס של הבן אדם לבין המקום שאתם נותנים לו בחיים שלכם: חבר פייסבוק זה חבר פייסבוק, קולגה מהעבודה זה קולגה מהעבודה, חבר טוב זה חבר טוב. נא לא להתבלבל.
10. צאו להפסקה באמצע הזמן-איכות-עם-הילדים. אמהות במיוחד, חוששות שאם הן לא זמינות לילדים בכל זמן נתון, מישהו יוריד להן נקודות שם למעלה. אז דעו לכן שבדקתי, ולפי התקנון מותר לנו לפרגן לעצמנו כמה דקות של שקט. מדי פעם אני נכנסת לחדר ונועלת את הדלת, והילדים יודעים: אמא חושבת מחשבות עכשיו, אסור להפריע או שאין קופיקו.
11. אל תהיו עבדים של הילדים. כלומר, רגשית תהיו שם בשבילם כל הזמן, אבל טכנית, מגיל מסוים הפסיקו לעשות עבורם דברים שהם יכולים לעשות לבד. אני מזכירה את זה לעצמי בעיקר בכל פעם שאני שומעת "אמא תחתכי לי את השניצל"; נא לרענן נהלים, זה רק לטובתם.
12. גדלו תבלינים במרפסת. מאז המחסור החמור בפטרוזיליה בחודש שעבר, הבטחתי לעצמי להצטייד באדניות ולקחת אחריות על טעם החיים. ממחר, נשבעת.
13. שימו את הטמפונים בריץ' רץ' הקטן בתיק. או בקופסה מיוחדת או בארנק, העיקר שלא יהיו חופשיים בתיק ברמה שאם נניח הוא נופל באמצע פגישה חשובה, כל הטמפונים מתפזרים על הרצפה ואת לא יודעת איפה לקבור את עצמך. אין בעד מה.
14. נמנמו על מצעים לבנים. וחושו עצמכם בבית מלון, כאילו בעוד רגע תרדו לבופה ואחר כך תתלבטו בין עיסוי קרקפת לעיסוי שבדי משולב.
15. הפסיקו להתקוטט בפייסבוק. בינינו, לא באמת אכפת לכם מה חושב הנודניק התורן מעבר למקלדת, אתם פשוט רוצים להרגיש צודקים. אז תזכירו לעצמכם שהצדק אתכם ותחסכו מעצמכם שעות של ויכוחי סרק, עוד לא נולד הבן אדם ששינה את דעתו כתוצאה מוויכוח בפייסבוק, עם כל הצער שבדבר.
16. כשאתם עייפים, לכו לישון. זה אולי נשמע פשוט אבל זה לא. אני אחדד: כשאתם עייפים אל תנשנשו שטויות, אל תסמסו, אל תשלחו מיילים, אל תתחילו שיחה בוואטסאפ. זה ייגמר בבכי, אני אומרת לכם.
17. היגמלו מדיאט קולה. ככה פשוט, בבת אחת, זבנג וגמרנו. למה? כי זה רעל. אה, וגם מסיגריות.
18. קנו משקפי שמש. כן, דווקא עכשיו, בסוף העונה, כשיש הנחות מטורפות. לרכוש משקפי שמש שווים במחיר מלא זה כאב לב בדוק: הם תמיד הולכים לאיבוד ואתם בטוחים שבעוד רגע תמצאו אותם אז בינתיים אתם רוכשים זוג מעאפן בזול, שכמובן לא הולך לאיבוד לעולם.
19. גלו את אפקט המחמאה-החוזרת. העיקרון פשוט: כשמגיעה אליכם מחמאה, החזירו אותה לשולח. מישהו אמר לכם שאתם נראים טוב היום? - "גם אתה". שהיה כיף לפגוש אתכם? - "גם אותך". שאתם קורעים בפייסבוק? - "גם אתה". אלא אם זה ממש שקר גס, וגם אז תעשו בדיוק את זה.
20. היו אמיצים. מכירים את זה שאתם מעלים סטטוס, ומישהו נותן לייק לתגובה נגדכם? אין לי שום דבר טוב להגיד על כפתור הדיסלייק החדש, למעט העובדה שאולי עכשיו כל הפחדנים ייצאו סוף סוף מהחורים. די להתחבא מאחורי תגובות של אחרים! אם יש לכם דעה נחרצת, הביעו אותה בקול רם - ברשתות החברתיות כמו בחיים. שנה טובה!