ערב אחד, ברחוב הר ציון בדרום תל אביב, נכנסתי להלם. זה קרה כשהגעתי עם אבא שלי לאוטו וגילינו שגנבו לו את הארנק ששכח שם. הייתי בת 10 או 11, ופשוט לא הצלחתי להבין את הטוויסט הזה בעלילה: גנבו? ארנק? פה, מתחת לבית של סבא וסבתא שלי? מבחינתי זה היה המקום הכי בטוח בעולם.
שנים אחרי, כשהרחוב יהפוך למעוז הסודנים והאריתראים, אני אזכר בארנק ההוא ואגחך לעצמי: גנבו ארנק, וואו, באמת הלם טוטאלי. היום הרי היו גונבים לנו את האוטו, הסמארטפונים, וגם דוקרים אותנו לקינוח. כן, זאת האמת: נסו להסתובב בדרום תל אביב אחרי שמונה בערב. או שבעצם לא.
כך חולפת לה תהילת עולם: דרום העיר המוגן והבורגני הפך לג'ונגל עוכר שלווה. ובקרוב, בזכות החלטת בג"ץ, הוא יהיה פראי אפילו יותר.
* * *
לאן בדיוק יילכו 1,200 המסתננים שישתחררו בעוד שבועיים ממתקן חולות – כולם יודעים. ארגוני זכויות אדם אמנם מצהירים שהם בעד "פיזור טבעי" של מסתננים ברחבי הארץ, אבל נסו להביא אותם לנאות אפקה, לרמת השרון או לגבעתיים; יהיה שם פיזור טבעי של גז מדמיע בעיקר. ככה זה, מסתננים לא מתגוררים ליד שופטי בג"ץ.
מה שבאמת מדהים בסוגיית המסתננים, זה שאף אחד לא ממש יודע על מה הוא מדבר. אפשר לראות את זה כבר בשלב הטרמינולוגיה, כשכל אחד קורא לבעיה בשם אחר; מבחינת ארגוני השמאל הם "מבקשי מקלט" ו"פליטים"; פעילי דרום תל אביב מכנים אותם "מסתננים" ו"שוהים בלתי חוקיים"; אנשי הפוליטיקלי קורקט קוראים להם "מהגרי עבודה" ו"עובדים זרים"; כל אחד מהכינויים הללו מבטא משהו אחר לגמרי מבחינה משפטית ומוסרית.
כך למשל, סעיף באמנת הפליטים הבינלאומית קובע כי פליט שנכנס למדינה זרה שלא כדין ומבקש בה מקלט, צריך להתייצב בהקדם מול הרשויות, לבקש הכרה כפליט ולנמק את בקשתו; כמה מתוך השוהים במתקן חולות עשו זאת? וכמה מהם ביקשו ואף קיבלו אשרת עבודה, על מנת להיחשב לעובדים זרים?
איש אינו יודע, אבל כולם נמצאים פה בניגוד לחוק, כפי שכתבה בהחלטת בג"ץ נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור: "מדובר במסתננים שכל חטאם הוא כניסה בלתי חוקית לגבולותינו". לגבולותינו. לגבולות דרום תל אביב התכוונת, כבוד השופטת. מעניין; עוד לא פגשתי שופט שגר בנווה שאנן, ולא מסתנן שגר ברמת אביב.
לא יודעת כמה מכם זוכרים את התקרית שאירעה לפני כשנה במרכז שוסטר - משום מה היא כיכבה בכותרות למשך חצי דקה בדיוק. מה שקרה זה שמספר אריתראים התיישבו על ספסל במקום, וכעבור כחצי שעה נלקחו משם על ידי שוטרים. לגבי מה שקרה שם הדעות חלוקות: מישהי טענה שהם הציקו לעוברות אורח, עדי ראייה אחרים נשבעו שהפליטים סתם נחו שם בלי להפריע לאיש. כך או כך, אל דאגה, מאז מסתננים לא מסתובבים חופשי שם באזור, אולי רק בדרך לשטוף כלים במסעדה ממול.
זו גם התשובה שלי לכל מי שטוען שמדובר בסוגיה פוליטית, כלומר שאנשי שמאל פועלים לטובת המסתננים, ואילו אנשי ימין נגדם. טעות: מי שרוצה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה האפריקנים הם אנשי השמאל הרדיקלי בלבד; השמאלנים בצפון תל אביב מבועתים רק מהמחשבה לחלוק איתם חמצן. כמובן, הם יתרמו בגדים בשמחה, גם צעצועי עץ וחיתולים אקולוגיים, אבל לשבת איתם באותו בית קפה, נגיד? אל תצחיקו.
"מסתננים לא יגורו בצפון תל אביב פשוט כי אין להם כסף לשכור שם דירות", אמרה לי מישהי אתמול, ולי קפץ הפיוז: סליחה, גם בשכונת שפירא הדירות היו בעלות ערך, עד שהגיעו עובדים זרים.
* * *
בשנות השמונים העליזות, כששכונת שפירא הייתה מעוז המעמד הבינוני ומעלה, והפערים בין הצפון לדרום העיר לא היו כה דרמטיים, הכל נראה אחרת. הסבים והסבתות שלי משני הצדדים התגוררו שם, באותו בניין, דלת מול דלת. הייתי מטיילת איתם בשדרות הר ציון – אז עוד הייתה שם שדרה עם ספסלים והכל – הולכת לבקר את סבא שלי בחנות הבשר שלו בשוק עלייה, לוקחת הביתה צרורות של פטרוזיליה מלולו הזקנה, ומבסוטה מהחיים.
בערבים היינו אוכלים פה ושם בשיפודיות של שכונת התקווה, בשבתות הולכים לבית הכנסת "מרמורש" הגדול והמפואר. אני הייתי מחכה במיוחד לקידוש, עם כל המציות והדגים המלוחים; כן, לילדים דתיים יש את הנשנושים שלהם. אבל הכי כיף היה בסוכות: אז היינו מקימים סוכת עץ ענקית על גג הבניין, ואני הייתי מסתכלת על גגות תל אביב וחושבת לעצמי שנורא כיף כאן בסך הכל, בתל אביב היפה הזאת.
ההידרדרות החלה בסוף שנות השמונים, עם פרץ הבנייה המחודש של התחנה המרכזית החדשה. שדרת הר ציון בוטלה לטובת נתיבי תחבורה, גם שוק עלייה, וכל מי שיכול היה לעזוב, עזב. נשארו רק אלה שלא הייתה להם אפשרות כלכלית לעבור, וכמובן שמשפחות חדשות לא הגיעו. ערך הנכסים ירד מאוד, הרחובות הפכו שוממים. לתוך הוואקום הזה נכנסו מהגרי העבודה; בהיעדר ביקוש, בעלי דירות החלו להשכיר להם דירות. במקביל, משרד הביטחון השכיר דירות למשת"פים ערבים שעבדו עם השב"כ.
בסמוך לתחנה המרכזית החדשה, לאורך רחובות נווה שאנן ויסוד המעלה, החלו להתקבץ מדי יום מהגרי עבודה שנלקחו משם לעבודות ניקיון וסבלות. "זה היה ממש חבר מביא חבר", סיפר לי בעל דירות באזור: "הם ראו שיש להם עבודה ודירות, והודיעו לחברים שלהם שיבואו. הם גרים עשרים-שלושים איש בדירת שניים-שלושה חדרים, משלמים בזמן, לי הם מעולם לא עשו בעיות. אבל מי תיאר לעצמו שזה יגיע למימדים כאלה? כשהתחלתי להשכיר להם דירות, לא חשבתי שיבוא יום וכל שכונת שפירא תהיה שלהם".
בשנות התשעים עזבו הסבים והסבתות שלי את השכונה; אלה עברו למרכז תל אביב, אלה לבני ברק. תם עידן.
* * *
כשאני מסתכלת היום על המראות בדרום תל אביב – כמובן שרק בטלוויזיה כי למי יש אומץ להגיע לשם – ברור לי בצד של מי אני. ברור לי גם שאם לא תהיה הכרעה דרמטית בקרוב, יוצאי אפריקה ימשיכו להמליץ לחבריהם להגיע למדינה המטומטמת הזאת, שבמקום לגרש אותם – בונה עבורם "מתקן" על חשבון משלמי המיסים הפראיירים.
לא יודעת, אולי אם ישראל הייתה מדינה מערבית רגילה, אפשר היה לקחת את יישוב הפליטים כמשימה לאומית. אבל זו לא מדינה רגילה. ישראל היא המקלט של היהודים, לא של הסודנים והאריתראים. סבא וסבתא שלי סבלו מספיק בשביל שלי תהיה כאן חלקת אלוהים קטנה.