אין לי בעיה עם נערות דעתניות אבל נמאס לי מבנות עשרה חצופות ששכחו את מקומן. זו דורשת לפטר מורה שעצבן אותה, אחרת כותבת מניפסט זועם במקום להיבחן בבגרות בספרות, ואנחנו נותנים להן כבוד מלכים במקום לומר: הלו! מרד הנעורים שלכם מאתגר מספיק, לא צריך להוסיף גם מחאה חברתית פעמיים בשבוע!
נא לא להתבלבל בין ביטחון עצמי לגסות רוח | צילום:
Michael Krinke, Istock
המנהלת שלי באולפנה לא סבלה אותי מהרגע הראשון. זה התחיל כבר בשלב הראיון, כשבתשובה לשאלתה "למה את רוצה ללמוד דווקא כאן" עניתי – "לא יודעת, ההורים שלחו אותי כי אין כאן בנים". נשבעת שלא ניסיתי להתחכם, פשוט אמרתי את האמת; כן, כבר בגיל 14 לא ידעתי להיות דיפלומטית.
בהמשך היא מצאה סיבות נוספות לתעב אותי: "החצאית שלך קצרה מדי", "אני לא אוהבת שאת מסתובבת פה עם ווקמן", וכשהתחלתי לכתוב במעריב לנוער: "מתלמידת אולפנה הייתי מצפה לכתבות יותר ערכיות". היא לא פרגנה לי לרגע, מעולם לא אמרה מילה טובה, תמיד הטיפה מוסר. "מעריב לנוער שלום, לתלמידה שלי יש סטייל, מחשבות מלוכלכות על רובי וויליאמס ויכולת לחשוב באופן עצמוני, האם היא בהריון?"
אבל הפיצוצים בתקופת הלימודים היו כלום לעומת ההפתעה שחיכתה לי במסיבת הסיום של י"ב: כשכולן קיבלו תעודות גמר, אני נשארתי מחוץ לחגיגה. התברר שהמנהלת החליטה לא לשלוח למשרד החינוך את בחינת הבגרות שלי בתושב"ע. למה? כי איחרתי לבחינה בחצי שעה – לא הצלחתי להירדם בלילה אז לא קמתי בזמן – ולמרות שמסרתי אותה עם כולן, היא ביקשה ללמד אותי לקח. כמובן שלא טרחה להודיע לי מראש על העונש; רצתה שאגלה לבד במסיבה.
זה היה נוק-אאוט מושלם לקרב מתמשך בן ארבע שנים, שבו הייתי די בודדה במערכה. מה כבר יכולתי לעשות אז? לשרבט תלונה על הוול של שר החינוך? להקליט אותה נוזפת בי גם כשלא הגיע לי ולהציע לנוי אלוש להכין רימקס? להעלות פוסט ויראלי שיהרוס אותה, לפחות תדמיתית?
אם זה היה קורה לי היום, אולי הייתי עושה משהו מאלה; אבל אז לא הייתה לי האפשרות. איזה מזל.
הצילו, טירוף מערכות
בתחילת השבוע התמלא הפיד שלי בשלל תמונות מערב ההוקרה שארגן מיכאל בן ארי לספיר סבח. בנסיבות אחרות הייתי מתעלמת מהאירוע המבדח; לא מתעניינת באקטיביזם של פעילי ימין קיצוני, מה לעשות. הבעיה היא שלא רק המרזלים והבן-גבירים היו שם אלא גם סתם הורים ותלמידים שהגיעו מרחבי הארץ לחלוק כבוד לגברת. כמה הייתי נבוכה להביט בתמונותיהם, מחבקים את כתפיה ותולים בה מבטי הערצה כאילו הייתה מינימום ביונסה.
שיהיה ברור: פוליטית, אני לגמרי בצד שלה. אבל רבאק, ערב הוקרה? לילדה בת 17? מה היא הספיקה לעשות בחייה חוץ מלהסתכסך עם המורה שלה לאזרחות? הסיפור של ורטה וסבח קשור ליחסי אנוש הרבה יותר משהוא קשור לפוליטיקה; לפני הכל, מדובר בריב בין מורה לתלמידה - שלא הוסיף כבוד לאף אחד מהם, אגב. הוא מורה שמקדם את האג'נדה הפוליטית שלו בכיתה ומלגלג על תלמידים בעלי דעות ימניות, היא ילדה עם פה גדול שלא יודעת לקבל סמכות; שניהם היו ראויים לנזיפה ולגינוי, לא לשום דבר אחר. הכי חטפתי חום כששמעתי את אמו של ורטה אומרת שהיא "שוקלת לפנות לספיר כדי ללבן את העניינים". לא יודעת, בזמני לא ההורים של המורה היו צריכים לספק הסברים לתלמיד, אלא ההורים של התלמיד היו צריכים לספק הסברים למורה.
אבל מילא אם זה היה מקרה חריג; העניין הוא שסבח היא לא התלמידה היחידה שמבלבלת בין דעתנות מבורכת לחוצפה שאין כדוגמתה. רק לפני חודשיים וחצי עלתה לכותרות תלמידת י"ב בשם מיכל זולר, שבזמן הבגרות בספרות כתבה מניפסט שכולו זעם קדוש על מערכת החינוך הנוראית. שר החינוך שי פירון ענה לה בשיא הרצינות וההתחנחנות, ובבת אחת הפכה הגברת מתלמידה סוררת לגיבורת היום.
ועוד לא דיברנו על התלמידים שעולים לכותרות בגלל אלימות: זה שבר כיסא על מורה, זו השפילה את המחנכת מול כל הכיתה. תלמידים מרימים יד על מורים, שוקינג! כשאין גבולות – יש בלגן, ואכן, טירוף מערכות כזה לא נראה פה כבר הרבה זמן.
שר החינוך, נא להתנהג בהתאם | צילום:
חדשות 2, יחצ
שר החינוך, נא להוריד פרופיל
אז מה עושים? אני מציעה ככה:
להורים: תקפידו לגבות את המורים ולא לזלזל בהם, בטח שלא בפני הילדים שלכם. כשהבן שלי חוזר מבית הספר עם קיטורים על איזה מורה, אני אומרת לו – חמוד, היא המורה, אתה התלמיד, אל תשכח את זה, בסדר? כמובן שבמקרים מיוחדים שדורשים בירור אני אתערב, אבל מבחינתי כל המורים שלו מתפקדים היטב, עד שלא יוכח אחרת.
לשר שי פירון: אין ספק ששר חינוך נגיש זאת מהפכה אמיתית, אבל כדאי להרגיע עם הזמינות. כשאתה מתכתב עם תלמידים בפייסבוק ומנסה לפתור את הבעיות שלהם בעצמך, אתה קצת חותר תחת המורים והמנהלים שלהם. ולמה שיכבדו אותם, אם אפשר לעקוף אותם ולהגיע בקלי קלות אליך? דע לך, השר פירון, שהציבור סופג את האווירה, מפנים את המסר. כמה פעמים שמעתי בשבועות האחרונים את המשפט "אני אעלה את זה לוול של שי פירון"? בצחוק או ברצינות - זה האיום האולטימטיבי עכשיו, והוא עובד. זה מה שרצית?
לחבריי בתקשורת: בואו נפסיק כבר לסקר כל אקט מחאה של תלמיד עצבני. בואו לא נשתף פעולה עם הריאליטי החדשני הזה, שבו כל פוסט שמופנה לשר החינוך הופך אוטומטית את הכותב לכוכב. לתלמידים זה יעשה רק טוב, וגם אנחנו נצא קצת פחות מגוחכים.
לבני הנוער: מרד הנעורים שלכם מאתגר מספיק, אנא אל תוסיפו לו גם מחאה חברתית פעמיים בשבוע. זה לא רע לרצות לשנות את העולם, להפך, אבל מה עם קצת ענווה, סובלנות, היגיון? יש מחנך כיתה, יש מנהל בית ספר, יש מועצת תלמידים בית ספרית וארצית; לא כל קיטור או מצב רוח מחורבן צריכים לעבור דרך שר החינוך.
שיעור לחיים
אני לא מתגעגעת למנהלת שלי באולפנה, באמת שלא. היא הייתה בעיניי אשת חינוך גרועה מאוד, ברמה האישית בוודאי שלא קיבלתי ממנה דבר. אבל במציאות ההיא של היררכיה ברורה ודיסטאנס בין מורים לתלמידים, למדתי דבר חשוב: לקבל סמכות. להבין שלא תמיד העולם יתנהל בדיוק כמו שאני רוצה. למדתי להסתדר עם מה שיש ובעיקר - לסמוך על עצמי. בהיעדר ווצאפ ופייסבוק וסמארטפון, נאלצתי – מי היה מאמין –להתמודד עם המציאות. בלי לנסות לשנות, בלי ליישר אותה בהתאם לצרכים שלי. כן, גם את זה חשוב ללמוד. חבל לי שבני הנוער של היום לא מקבלים את השיעור הזה.
