השבוע, לראשונה בחיי, קניתי סיגריות. "מה מעשנים בצבא?", שאלתי את הקופאית, והיא הוציאה בשבילי פאקט מרלבורו לייט והתחילה לתקתק את שאר המוצרים: תחליבי רחצה בשלל ניחוחות, תרחיצי פנים, קרמים ודאודורנטים, גומיות לשיער, טמפונים ותחבושות היגייניות, משחת שיניים ומברשות, שמפו (איכותי!) פלאס קונדישנר, ג'לים לניקוי ידיים ללא סבון, ומגבונים. המון מגבונים.
אחר כך יצאתי לשופינג חולצות-תחתוני-כותנה-גרביים, והלכתי לבניין המועצה ביישוב שלי, לסדר הכל בקרטונים כדי לשלוח לתצפיתניות של גדוד נשר שמשרתות בעזה.
איך רציתי לעשות סלפי עם הארגזים ולהעלות לפייסבוק, אבל לצערי נפל עליי יום שיער גרוע. פתאום אני חושבת שאולי הייתי צריכה לשלוח להן גם לחות לשיער?
פמיניסטית אבל מפונקת
לפני שאני ממשיכה רק אגיד בסוגריים שכולי תקווה שהסיגריות הגיעו ליעדן; אמנם אני לא סובלת עישון ובחיים לא החזקתי סיגריה ביד, אבל ההחלטה של משרד הבריאות לעצור את משלוחי הסיגריות לחיילים היא כה מטומטמת. מצדי שיזריקו ניקוטין ישר לווריד אם זה מה שיקפיץ להם את המוראל; למה לכפות עליהם גמילה דווקא עכשיו? ומהיכן החוצפה לשים יד על חבילות פרטיות של אזרחים?
נורא מקווה שלפחות את הפרינגלס ששלחתי הממשלה לא החרימה - בכל זאת 536 מ"ג נתרן למאה גרם זה לא בדיוק סדנת בריאות.
אוקיי, איפה היינו? אה, טמפונים ותרחיצי פנים. ובכן, בזמן שכולם מעמיסים פיצוחים וטלק נגד שפשפות לחיילים - שזה חשוב ביותר, אני לא אומרת - שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: לו היית חיה עכשיו בתנאי שדה, מה היית צריכה, אורית?
טרמפ הביתה, עניתי לעצמי, אבל אם אי אפשר, אז חצי סניף פארם פליז.
ובכן, התחלתי לערוך רשימת קניות לנשים בחזית, כי אם ללוחמים יש לי חולשה - מחיילות קרביות אני בכלל מתעלפת.
כולי הערכה לפטריוטיות ולהקרבה, כמובן, אבל זה לא רק זה. מאז ומעולם הערצתי נשים שיודעות לשרוד בשטח, פשוט כי אני כל כך לא.
לא רוצה לגמד את עצמי פה, וואלה יופי, יש לי היתרונות שלי. אבל קחו לי את המזגן ואת הקרם-פנים, ואני מתמוטטת. לעומת זאת, החיילות הקרביות הן אמיצות, חזקות, נמרות - "הבנות הנכונות" אני קוראת להן.
להבדיל, אני מתפעלת גם ממלכות המדבר שדוהרות בג'יפים ברחבי גיאורגיה, וגם ממשתתפות ריאליטי שמסוגלות להתפלש בבוץ ואז להתייצב לטקס הדחה עם מרפקים שמתחננים לפילינג. איפשהו אני מרגישה שיש להן איזו עליונות עליי; בג'ונגל האמיתי הן ישרדו, לי אין סיכוי.
אתם מבינים, אני מחזיקה מעצמי פמיניסטית לגמרי: יש לי חוסן מנטאלי וכבוד עצמי, אני לא פראיירית בכלל ולדעתי גם לא נופלת מגברים בשום פרמטר, אבל הפינוק הזה שאני לוקה בו, הנוחות הפיזית שאני לא יכולה בלעדיה - מקלקלים הכל. כי אני יכולה לדבר על שוויון ועל עצמאות נשית עד מחרתיים, אבל אם מחר זורקים אותי באמצע יער סבוך - הדבר הראשון שאחפש זה גבר שיוציא אותי משם. מבואסת מזה. מודה.
חיילים, בזכותכם ננצח
אבל החיילות הן לא הנמרות היחידות בסיפור הזה. אי אפשר לדבר על נשים במלחמה בלי להזכיר את האמהות שבניהן נלחמים עכשיו, את הנשים שנשארו לבד עם ילדיהן בזמן שבני זוגן משרתים ברצועה. אלה שלא ישנות בלילות, שמחוברות לחדשות באינפוזיה, שפוחדות להיכנס לוואטסאפ; במידה מסוימת, גם הן בקו האש. מי אמר שמלחמה היא עסק לגברים בלבד?
ימים קשים עוברים עלינו. כמה עצב, כמה מתח, כמה דמעות מול מהדורות חדשות בלתי אפשריות. בגלל זה כל כך קשה לי להבין למה לאנשים מסוימים דחוף להיות מבקרי המדינה דווקא עכשיו; אני מרגישה שכעת יותר מתמיד, בא לי להגיד לכל החיילות והחיילים: כל העם מאחוריכם. אתם מוסריים, אתם טובים, המלחמה הזאת נכפתה עלינו אבל בזכותכם ננצח, גיבורים!
זאת התשובה שלי גם לאתגר קרת, שבמאמר שפרסם בעיתון הצרפתי "ליברסיון", יצא נגד הסלוגן "תנו לצה"ל לנצח" וטען ש"מבצעים בעזה רק מובילים לעוד ועוד לבבות שבורים". נדמה לי שיש רגעים בחיים שבהם צריך להגיד לאנשי רוח – בסדר. שמענו. אבל אין לנו זמן להתפעל עכשיו מההומאניות המדהימה שלכם ומלהטוטי המילים, כי כרגע אנחנו עסוקים מדי בהתמודדות מול טרוריסטים רצחניים שרוצים לחסל את כולנו. עם כל הכבוד ללבבות שבורים, אתגר קרת, עצמות שבורות מפחידות אותי יותר.
אז תנו לצה"ל לנצח, שלחו תחתונים וגופיות וקרם לחות; יש כאלה שנלחמים בחזית, ויש שתומכים ומחזקים מהעורף. העיקר שכל אחד עושה כמיטב יכולתו.