יש שאלה שממש מטרידה אותי, אולי תוכלו לעזור לי רגע: אם רכבת יוצאת מנקודה a לנקודה b בשלוש בצהריים במהירות מאה קמ"ש עם עצירה לרבע שעה, ורכבת שנייה יוצאת מנקודה b לנקודה a בשלוש וחצי במהירות 140 קמ"ש עם שתי עצירות של 13 דקות כל אחת – באיזו שעה הן ייפגשו, בהנחה שהמרחק בין a ל- b מעניין לי את התחת?
ועוד שאלה: למה בעצם הייתי צריכה לבזבז את מיטב שנותיי בניסיונות לפתור בעיות לא שלי, משוואות ריבועיות ופרבולות משוגעות, אם על ההתחלה היה ברור לכולם שמתמטיקאית דגולה כבר לא אהיה?
למה רכבות דווקא
אם אי פעם תהיתם מה עושים בגיהינום, הנה השערה שלי: פותרים בעיה באלגברה ומגיעים לתוצאה 4.583567790. אגב, בעיניי זה בהחלט לא מקרי שבבעיות הללו כיכבו בעיקר רכבות; מתמטיקה הייתה ועודנה שואה, לפחות בשבילי.
כבר מכיתה ב' או ג', הציונים שלי במקצוע נעו לרוב בין 60 ל- 70. מה שאגב לא סותר את העובדה שבכיתה ו' בכיתי מרה מ- 86. במתמטיקה. למה? לא יודעת, אולי פשוט רציתי פעם אחת להיות אחת כזאת שבוכה מ- 86 במתמטיקה.
אני ממש זוכרת את אמא שלי מתקשרת לאבא שלי לעבודה, שינחם אותי על הציון המעולה הזה. זה בסדר; מהר מאוד חזרתי לשמוח מ- 70.
אני והמתמטיקה נפרדנו כידידים עם 90 בשלוש יחידות. חשבתי שתם הסבל; מתברר שלא ממש.
זה בדיוק המקום לצטט משפט שהמורה הפרטי שלי למתמטיקה היה אומר לי, אהממ. רגע. תנו לי להיזכר. אוקיי, לא זוכרת מה אמר; הכל היה נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה, כשרוב הזמן בעיקר חישבתי מתי רידג' מ"היפים והאמיצים" אמור לזרוק את ברוק. על כל פנים, האתגר האמיתי של המורה היה לגרום לי להישאר ערה, כי פרבולה השפיעה עליי כמו זריקת הרדמה, תסלחו לי.
בשורה התחתונה, האונות שלי דחו באופן טבעי השתלת משוואות.
אי לכך ובהתאם לזאת, בתקופת ההכנה לבחינת הבגרות במתמטיקה, היה רק בן אדם אחד יותר אומלל ממני; ניחשתם נכון - המורה הפרטי שלי. שבעה מדורי גיהינום העברתי אותו, והיום כשאנחנו חברי פייסבוק - אני מפרגנת לו לפעמים לייק ככה סתם, מתוך אמפתיה לסבל שעבר.
הצילו, שברים
אחרי כל זה, אפשר להבין למה בכל פעם שהילד חוזר מבית הספר עם הערה טובה מהמורה למתמטיקה - בכיתה ג' כבר קוראים לזה מתמטיקה - אני מרגישה שהנה, מישהו למעלה מפצה אותי על כל השנים הקשות ההן.
גיא תמיד הצטיין במספרים, אבל השנה יש לו מורה מדליקה שאוהבת לפרגן, ומדי פעם משרבטת ביומנו תשבחות על השתתפות בשיעור, מאה במבחן או קליטה מהירה של החומר הנלמד.
עם כל הערה כזאת אני משמינה מנחת – כן, זה לא רק מהקרמבואים – ואומרת תודה לאל שקיבל את הראש של אבא שלו. ומצד שני, איפה אני בכל הסיפור? מתישהו הרי יגיע הרגע שבו אצטרך להסביר לו שאמא לא יודעת לפתור את התרגיל הזה, פשוט לא, בוא נחכה שאבא יחזור מהעבודה ובינתיים אכין לך טוסט או משהו, בסדר?
כי בדרך כלל כשהוא שואל שאלות קשות, אני מבטיחה לו שאבדוק ואחזור אליו; זו התשובה הקבועה שלי.
- "אמא, כמה ילדים יש לבשאר אסד?"
"אבדוק ואחזור אליך".
- "אמא, מה עיר הבירה של קרואטיה?"
"אבדוק ואחזור אליך".
- "אמא, איך באים ילדים לעולם?"
"אבדוק ואחזור אליך".
אבל הנה, עוד שנייה הוא מתחיל ללמוד שברים עשרוניים. מתה מפחד מהיום שבו ישאל אותי על שברים עשרוניים. חשוב לי להדגיש שחילוק ארוך אני דווקא יודעת.
הו, מה אעשה בחיים?
אני תוהה לפעמים האם גם היום, תלמידים הומאניים נחשבים לפעמים לסחורה סוג ב' בבית הספר. ממש מקווה שלא. אני עצמי מעולם לא חשתי נחותה, אבל לדעתי זה בגלל שמאז שאני זוכרת את עצמי, ידעתי שאני מאוד טובה במילים, לכן על אף היותי גרועה במספרים, הרגשתי מבורכת.
ובכל זאת, נדמה לי שתלמידים ריאליים זוכים להערכה יותר מהאחרים, ושמדעים מדויקים עדיין נחשבים יותר ממדעי החברה או הרוח. בנעוריי אני בפירוש זוכרת סיטואציות לא הכי נעימות על הרקע הזה; למשל איך מישהי – קרובת משפחה חרדית מדרגה שלישית או משהו – שאלה את אמא שלי באיזו מגמה אני, וכשאמי ענתה שספרות, קוננה האישה: "אוי, היא לא ריאלית? אז מה היא תעשה בחיים?" ממש ככה, זוכרת את הציטוט במדוייק.
אגב, היא עצמה הייתה רואת חשבון; הידעתם שהנשים החרדיות נחלקות לשניים - מורות וגננות מול רואות חשבון ויועצות מס? אין עוד מקצועות נשיים במגזר הזה, באחריות.
אז מצד אחד, לא נעים לשמוע שמישהו בסביבתך הקרובה חושב שאת כישלון; בהחלט טפטפתי קצת מאחורי משקפי השמש. מצד שני, שבוע קודם ראיינתי את נשיא המדינה עזר וייצמן למעריב לנוער, אז תקפצי לי, דודה, אני אהיה עיתונאית, אל תדאגי.
קבלו רפורמה
זה מה שאני אומרת לפעמים לחברות שמתלוננות על ילדים שמתקשים בחשבון; תעזרו להם לשפר הישגים, אבל במקביל אל תשכחו לטפח את הדבר הזה שהם מוצלחים בו. לכל אחד יש כישרון למשהו.
ובאשר למתמטיקה בבתי הספר, אני אומרת שתכנית הלימודים צריכה לכלול מתמטיקה שימושית בלבד; לוח הכפל - לחישוב קלוריות; אחוזים – לחישוב הנחות ומבצעים בשופינג; גיאומטריה בסיסית – לתכנון נכון של שיפוצים בבית, סה טו. תלמידים ריאליים יוכלו ללמוד במסלול מתאים כמובן, אבל כל השאר – ישוחררו כבר אחרי החטיבה. אמן.