ואפשר גם: לגדל שפם, להתעצבן על בעלי; לסרק את הילדה עם האצבעות, להתאפר מול התנור; להכין קפה למיליון טכנאים, להתעצבן על בעלי. אה, את זה כבר אמרתי? סורי, פשוט יש לי 120 ארגזים על הראש, אז אני קצת מבולבלת והרבה עצבנית; אורית נבון עוברת דירה
רוצים קפה? חביתה? פייסבוק, אולי? רק תבקשו, יש לי הכל; מים רותחים, חיבור לגז, אפילו מחשב שעובד יופי. אם זה נשמע לכם מובן מאליו, כנראה שמזמן לא עברתם דירה; אני עד אתמול יכולתי רק לחלום על כל אלה. ומילא להסתדר בלי הפוך חזק כל שלוש שעות - כשנכפית עליי גמילה מקפאין בעלי סובל מזה הרבה יותר ממני - אבל כשהילדה ביקשה "ביצה עם צהוב" ועניתי שאין, התחשק לי לשבור למישהו מחבת על הראש מרוב תסכול וצער.
"לעבור דירה זה שטויות", אמרה לי מישהי, "כשאני עוברת דירות, תוך יומיים כל הבית מתוקתק כולל הווילונות". מעניין. דברי איתי כשיהיו לך שני ילדים, 120 ארגזים ושפם. בימים האחרונים חיפשתי לשווא את הפינצטה שלי (ומצאתי דווקא את המפרט של הגיטרה שכבר אין לי), חיסלתי שקיות קבנוס כאילו אין מחר (אם כבר אין לי אפשרות לבשל מג'דרה מאורז מלא, נאכל זבל עד הסוף), ושכנעתי את הילד שלהכין שיעורים על ארגז זה מגניב (מה, לא?). ומה עוד עשיתי? ובכן, קראו נא ביומני היקר.
רגע לפני: לא ארזתי, לא נרדמתי
דיברתי על זה בפייסבוק ביום שישי הוצאתי מהמקרר את דוגמית החומוס שקנינו בבוקר, צילמתי והעליתי לפייסבוק בצירוף הכרזה - "סימן שעוברים דירה ביום ראשון: חומוס 150 גרם". מיד תהו כולם: "שוב את עוברת דירה?" כי לפני כמה חודשים כתבתי שיר פרידה מפתח תקווה, ומאז גם אתם בטוחים שנטשתי את אם המושבות. אבל הלו, את הטור ההוא פרסמתי אחרי שקניתי דירה במקום אחר, עם כניסה לעוד שנה וחצי. "זה לא טור שמקדים את זמנו?", שאל אותי אז העורך, אבל אני אומרת: כשקונים שמלה לא חייבים ללבוש אותה כדי להיות מבסוטים; מותר לשמוח בה כבר כשהיא בשקית. אז כן, רק עכשיו אני עוברת וגם זה רק לדירת ביניים, עד שהדירה שלנו תהיה מוכנה. בעוד כמה חודשים שידור חוזר, תתכוננו.
נפרדתי מהשכנים זה אולי נשמע פשוט, אבל אנחנו עוד באירופה לא אמרנו שלום במעלית. מעולם לא הייתי מאלה שמחלקים מחוות של חום ואהבה לכל דורש וממלמלים דברי נימוס לפרוטוקול, כך שמראש ויתרתי על כל ה"נשמור על קשר" ו"נזמין אתכם לחנוכת הבית". הסתפקתי ב"ביי" מחויך פלוס חיבוק פולני, ורק לשכנה אחת אמרתי שהיא כל כך נכנסה לי ללב, שחבל שאני לא יכולה לארוז גם אותה. היא התרגשה קצת, וגם נתנה לי את המתכון שלה למרק תימני. לפעמים חבל לי שאני לא יודעת לשמור על קשרים. לא ארזתי מאוד מצטערת, מלכתחילה לא תכננתי לגעת ולו בארגז אחד. מראש סוכם שהמובילים אורזים לי את כל הבית; הדבר היחיד שארזתי היה מזוודה ליומיים, מה שלא מנע ממני לקטר באוזני כולם כמה קשה זה לארוז. "אוי, מצטערת שלא באתי לעזור", התנצלה חברתי ש', "תצטרכי עזרה לפרוק?" האמת שכן, תודה. ותביאי גם את אחותך.
לא הצלחתי להירדם בחצות עדיין לא עצמתי עין. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבמקום לשכב במיטה, ישבתי במטבח על אספרסו חזק וחצי בונבוניירה. ביי ביי דירה שלי, היית טובה ויפה, גם אם מאותגרת מעט באזור המרפסת. אהבתי אותך אהבת אמת אבל עם המיקום הזה, תמיד ידענו שזה זמני.
ביום המעבר חובה לישון בצהריים. זוג עובר דירה | צילום:
istockphoto
יום המעבר: ביי, הלכתי לישון
התעוררתי בשש וחצי כשאני קמה לפני שבע בבוקר, אני הופכת לשטן. לא גאה בזה, רק מציינת עובדה. למזלם של הסובבים אותי זה לא קורה יותר מדי, אבל באותו יום האינטואיציה שלי אמרה שאם אמשיך לישון, שני רוסים ענקיים יניילנו אותי עוד מעט עם המיטה.
הערצתי את המובילים ראיתם פעם איש מרים מקרר ביד אחת? אני ראיתי. והוא אפילו לא הזיע. בערב הבנתי איך מזהים חברת הובלות מעולה: כשקרטון ביצים ששכחת במקרר - נארז ומגיע בשלמותו למטבח החדש - סימן שהטיפ הנדיב היה במקומו.
ישנתי בצהריים אצל אחותי, ובלי רגש אשמה קטנטן אחד. בכל זאת התעוררתי הבוקר בשש וחצי. בכלל, ביום שבו עוברים דירה, לישון בצהריים זה מאסט לדעתי.
עליתי קילו בגדול, זה היה יום של בורקסים. קניתי מלא, המובילים צריכים לאכול משהו, לא? אבל הם רצו רק קפה, הספורטאים האלה, אז אכלתי אותם בעצמי. איך שומרים על תזונה נכונה כשעוברים דירה - זה מה שאני רוצה לדעת. לא מבינה איך אף אחד עוד לא הקים סטארט-אפ של קייטרינג מיוחד למעברי דירות; מגשית עם אורז מלא, ירקות מאודים ופינצטה - יכול להיות להיט.
לא עישנתי כי אני לא מעשנת. אבל זה לא אומר שלא התחשק לי סיגריה.
היום שאחרי: זה לא בית עד שיש מגירת בלגן
מאיפה מתחילים? | צילום:
תומר ושחר צלמים
ספרתי ארגזים 120, כאמור. מאיפה מתחילים, לעזאזל? וזה אחרי שבלילה ישנתי בלי כרית, ובבוקר סירקתי את הילדה עם האצבעות, התאפרתי מול התנור ורבתי עם בעלי. גם בלילה רבנו. וגם בבוקר שלפני. אין מה לומר, לעבור דירה זה רומנטי בטירוף.
עברתי קואצ'ינג מזורז מאחר שהתפנקתי בשלב האריזות, נאלצתי למיין את חפציי רק אחרי המעבר. מתברר שכשעוברים דירה, צריך לקבל החלטות הרות גורל תוך שניות; בגדי ילדים מגיל לידה עד שש – לתרום לוויצ"ו או שארצה עוד ילד? נעלי כלה כעורות שאני שומרת מזה עשור – ימשיכו להעלות אבק בארון או יושלכו לפח ויהפכו אותי לאדם נטול אמונות טפלות? ואולי בהזדמנות זו אעיף גם את בדיקות ההריון של הילדים? בסוף תרמתי, השלכתי והעפתי; מי צריך את מקלוני הפיפי האלה בכלל? מרגישה הרבה יותר היגיינית עכשיו.
הזעקתי כוחות הצלה "לדבר בטלפון לא יקדם אותך לשום מקום", הבהירה לי אמא שלי, אבל מה אם אני משוחחת כעת עם הודי חביב בשם רג'ה ומסבירה לו איך להגיע לכאן כדי שיוכל לארגן את הארונות במטבח? אני מצדי חייבת לזוז לקניון לקנות נרות ריחניים לסלון, ביי.
הרגשתי בבית זה לא בית עד שיש מגירת בלגן במטבח. כן, כולל פלסטרים בלי דבק ועטים של סוכני ביטוח שהיצרן שכח להכניס בהם דיו. אחרי שזרקתי לתוכה גם כמה טושים של הילדה, מטר למדידה וחבילת אקמול שפג תוקפה – הרגשתי שזה המטבח שלי, הבית שלי. מיד אזהיב עוגיות בתנור, אפעיל מייבש כביסה בשתיים לפנות בוקר ולעולם לא אתנדב לוועד.
בדירה הזו גדל בעלי בילדותו. לא הייתי בה מעולם קודם ולא ראיתי אותה לפני שעברנו לכאן, ובכל זאת נדמה לי שגם אני ניגנתי על הפסנתר הזה בסלון; רצתי בצעדים קטנטנים ורטובים את כל הדרך מהאמבטיה לחדר בסוף המסדרון; קטפתי עלים יבשים מהאקליפטוס הלימוני שמציץ מהמרפסת. איך זה יכול להיות? לא יודעת, בית זה תחושה, ואני פשוט מרגישה פה בבית. אם רק אמצא את הפינצטה, זה יהיה מושלם.
