איך זה שלעשן קנאביס כדי להקל על בעיות רפואיות זה לא חוקי, ולשאוף ניקוטין מסריח שגורם לסרטן – זה בסדר? איך זה שבכל פעם שהשכנה יוצאת לעשן במרפסת, היא גוררת אותי להפסקת סיגריה יחד איתה ואין שום חוק שאוסר את זה? עישון במקומות פתוחים זה לא עסק, האוויר הצח הוא גם שלי. ואני לא מתכוונת לוותר
לעשן זה לא סקסי. יש? | צילום:
Brad Barket, GettyImages IL
שנים חלמתי לעזוב את השכונה הדתית ההיא. שנים. מאסתי במניין שהתכנס בלובי מדי ערב ואילץ אותי לפלס דרך בין שורות של גברים; פקעה סבלנותי כשמתרימים התדפקו על דלתי חמש פעמים ביום לבקש נדבה לישיבות; רציתי למות בכל פעם ששמעתי את האוטו עם הרמקול מודיע על לוויות בפול ווליום באמצע הלילה. רציתי חיים אחרים.
כשסוף סוף עברנו לאי ירוק ומקסים אי שם, הייתי מבסוטה בטירוף: איזה כיף לחיות בלי בית כנסת בלובי, בלי מתרימים לישיבות, בלי הודעות קבורה. אלא שמהר מאוד התוודעתי למטרד חדש: שכנים מעשנים. מסתבר שבגלל שדתיים מעשנים פחות – הרבה פחות – הקונספט של ניקוטין מתחת לחלון נדיר ביותר בשכונות דתיות, ועל כן לא היה מוכר לי. "תגידי תודה שזה רק סיגריות", חיברה אותי חברתי ע' למציאות החדשה, "לפני כמה שנים היה לי שכן שהסריח את כל הבניין עם גראס". ואני פעם יצאתי עם מישהו שגר מול דירה שכיכבה בכלבוטק כבית זונות.
אז תודה לך, שכנה יקרה, על זה שאת לא מעשנת גראס. ותודה על שאת לא מנהלת פה בית בושת. בסך הכל מעשנת ללא הרף במרפסת השמש שלך, והעשן עולה ומציף את הסלון שלי ואת כל חדרי הבית - תודה על זה. יוצאת לך לעשן בחוץ כדי לא להסריח את הבית שלך, ומטנפת את שלי. מותק.
כמו אנטריקוט בצלחת של טבעוני
איזה נוף יש לי מהחלון, אתם לא מבינים. פארק מקושט במגלשות צבעוניות ובסוסי נדנדה שעושים לי חשק לחזור להיות ילדונת בת חמש עם קוקיות. חשבתי שיהיה פשוט מושלם לגור כאן; אני עדיין חושבת. הבעיה היא שהנוף הזה מסריח לעתים קרובות מדי, ואני די חסרת אונים. בכל פעם שאני רואה את העשן של השכנה מיתמר מעל הדשא הירוק והשמיים הכחולים – אני המומה מחדש; מה קשור סיגריות? מרגיש כמו טעות בכתובת.
מצחיק איך מכולם, דווקא לי זה קרה. ניקוטין אצלי בבית זה בדיוק כמו אנטריקוט בצלחת של טבעוני או שיעור סריגה לפמיניסטית רדיקלית; כל החיים אני בורחת מסיגריות כמו מאש (חה!), והנה הן תופסות אותי בבית שלי, בסלון שלי. חבל שאני לא פמיניסטית רדיקלית, באמת. או טבעונית. יש אנשים שיודעים להילחם. הרשתות החברתיות תרמו להעלאת המודעות בכל כך הרבה נושאים, ודווקא סוגיית העישון נשארה בפינה, מבויישת וחסרת סקס-אפיל כרגיל. לציבור הלא-מעשנים יש כל כך הרבה על מה למחות; מה יותר בסיסי מאוויר נקי לנשימה? אבל חוץ מכמה קבוצות פייסבוק שאיש לא שמע עליהן, לא התפתח שום שיח חברתי בנושא הכואב הזה.
"נו, אז תתחילי לעשן גם, ותעשו שמח בבניין", אמר לי מישהו, ספק בצחוק, ספק ברצינות. אבל מה משמח בסרטן ריאות? במחלות לב וכלי דם? בשיניים צהובות, קמטים באזור הפה, שיער מעושן? לא מצליחה למצוא אפילו דבר אחד משמח בסיגריות, אחרת תאמינו לי שהייתי מנסה.
אש על הפנים
יש משהו כל כך לא הוגן בעישון פאסיבי; מישהו אחר נהנה, ולכם זה עולה בבריאות. אל תאמינו לפתגמים מטופשים - פראיירים בהחלט יכולים למות. אני לא רוצה להיות פראיירית.
"תשמעי", אמרתי לשכנה, "אני לא יכולה לחיות פה ככה. ריח הניקוטין עושה לי בחילה, יש לי ילדים קטנים שנושמים אותו, זכותי לשאוף אוויר נקי בבית שלי". היא הנהנה בהבנה, ואני עליתי הביתה מעודדת. אחרי שעתיים - יצאה לעשן שוב מתחת לסלון שלי. השיחה שלנו הזיזה לה מאוד, מסתבר, פשוט שינתה את הגישה שלה לחלוטין.
אני צודקת. אני יודעת שאני צודקת. אי אפשר להכריח בן אדם להריח סיגריות בביתו. אני מאמינה ומקווה שנפתור את העניין בטוב, ואם לא תהיה ברירה - אז בפחות טוב. כרגע החוק למניעת עישון לא מתייחס למרפסות, אבל לכו תדעו, אולי בזכותי עוד יהיה תקדים. אני לא צוחקת; אני לגמרי מוכנה ללכת רחוק. מדובר במטרד שפוגע באיכות החיים ובבריאות של הילדים שלי, ואין לי שום כוונה לוותר.
אבל בינתיים אני תלויה בחסדיה: האם הערב כשיבואו אליי אורחים, אוכל לשבת איתם בסלון בכיף או ששוב אצטרך לסגור את כל החלונות? ואם ארד לבקש ממנה התחשבות - האם תסכים לבוא לקראתי? זה בעצם מה שהכי מעצבן פה: שבמלחמה של המעשנים מול הלא-מעשנים, הראשונים תמיד יתנו את הטון. המעשן מחליט אם בא לו להתחשב או שלא בא לו, והלא-מעשן נאלץ לקבל עליו את הדין; או שייהנה מאוויר נקי ויחוש אסיר תודה, או שימשיך לסבול.
עם סיגריה אלקטרונית אין לי בעיה | צילום:
האתר הרשמי
בקשה קטנה
איזה אבסורד: הקנאביס בעל הסגולות הרפואיות אסור לשימוש, ולעומת זאת הניקוטין שגורם לסרטן – חוקי. מי קובע מהו סם מסוכן ומהו אקססורי מגניב של החיים הטובים? הכל עניין של תדמית. אני אומרת שבסופו של דבר יהיה כאן חוק שיאסור לא רק על עישון סיגריות, אלא גם על אחזקתן. נשמע מוגזם? נו, אם לפני עשרים שנה היו אומרים לכם שאסור לעשן בפאבים ובמקומות עבודה, גם אז הייתם חושבים שזה לא ייתכן. בסוף ההיגיון ינצח; הסיגריות לא מועילות לאיש חוץ מלחברות התרופות.
רק שבינתיים, החוק המבורך שאוסר על עישון במקומות סגורים, הפך את האוויר הפתוח לנחלתם של המעשנים בלבד; הם מדליקים סיגריות בכל מקום, וכל השאר נחנקים. בבריכה, בים, בגינה הציבורית או במרפסת - מדהים איך אדם מעשן יכול להרוס לאחרים בילוי פשוט של אחר-צהריים עם הילדים או סתם ערב שקט בסלון. גנבי האוויר מעכירים את האווירה בהינף סיגריה, איזו חוצפה.
כן, אני יודעת, אתם יכולים להפסיק מתי שאתם רוצים. בהצלחה. אני לא צינית; באמת שיהיה לכם בהצלחה, הלוואי-אמן שכולם יצליחו להיגמל מניקוטין, אני בטוחה שזה קשה מאוד. אבל אם כרגע אתם בדרך להפסקת סיגריה, התואילו להשאיר אותי מחוץ לזה? תעשנו בסלון שלכם, רבאק, ההתמכרות שלכם גורמת לאחרים סבל כה רב, תהיו אנושיים.
ובקשה נוספת מהלא-מעשנים: תשמיעו קול, חברים. תעירו על זה, תכתבו על זה, תצעקו את זה, תפריעו לכל מי שמעשן לידכם, לפחות כמו שהוא מפריע לכם. רק ככה נשנה את המציאות המסריחה הזאת.
