אני רוצה לשתף אתכם ברגע מכונן שקרה לי השבוע ושטרם התאוששתי ממנו – תסלחו לי שאני עדיין קצת רועדת, נורא נסערת פשוט. מה שקרה זה שבעודי יושבת מול המחשב ובודקת מה חדש ברשת, לפתע לכדה את עיניי ידיעה מרעישה: ציפי חוטובלי גברה על אבי דיכטר בספירה המחודשת של הליכוד! אתם מבינים? ציפי! גברה! על אבי! והיא זו שתקבל את המקום ה- 20 ברשימה!
אני ממש זוכרת איך לקחתי שלוק מהקפה והמשכתי לנגוס בפריכית בשעמום מוחלט כי באמת, זה נורא קריטי מי זכה בכרטיס כניסה לכנסת הבאה – חוטובלי או דיכטר.
כי כשדיכטר היה השר להגנת העורף, הוא הרי הוביל את המאבק בנושא, אהממ, תזכירו לי? לעומת חוטובלי, שכסגנית שר התחבורה, היא בעיקר, אהממ, אה: עלתה להר הבית עם מצלמות! נדמה לי שהיחידים שעקבו בעניין אחרי סאגת ספירת הקולות המתישה היו דיכטר וחוטובלי בעצמם, שכן בואו נודה: אף אחד מהם לא השאיר חותם, נוכחותם או היעדרם מהכנסת הבאה לא ישנו לאיש דבר.
ולא שחבריהם לסיעה טובים יותר: גם יובל שטייניץ, צחי הנגבי, ישראל כץ וכל השאר – לא הובילו שום מהלך לטובת הציבור. כמה מדכא לראות את נבחרת עסקני הליכוד העייפה והאפרורית, לעומת זו של העבודה, שלא מפסיקה להתרענן ולהתחדש. שתי מפלגות שלטון, שני מצבי צבירה.
גם אם אין חוט אידיאולוגי שמקשר ביני לבין הח"כים של מפלגת העבודה, אני לא יכולה שלא להתפעל מהכוחות החדשים שנוספו לשורותיה בשנים האחרונות: מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי, איציק שמולי, רוויטל סווייד, יוסי יונה, סתיו שפיר. סתיו שפיר. בואו נדבר על סתיו שפיר.
* * *
אני מודה: זה לא טעים לאכול את הכובע, מעדיפה שקשוקה עם סלט ירוק אישי, נגיד. אבל כבר זמן רב אני מרגישה שטעיתי בגדול, ואני לא מאלה שחוששים להתנצל.
לפני שנתיים פרסמתי טור על שפיר שהיה, איך אמרו לי אז, "מאוד מזלזל". אנשים יכולים להיות כה דיפלומטיים לפעמים. האמת היא שהצלפתי בה כל כך חזק, שבאותו שבוע הפסקתי לספור את הפוסטים שעסקו בכמה אני כלבה מהגיהינום וכמה סתיו מלאכית טהורה. אכן, באתי לקלל ויצאתי מברכת - דבר שהשקיט מעט את מצפוני בכל פעם שמישהו אמר לי שהגזמתי.
זה היה טור מזלזל כי אכן זלזלתי בה: זלזלתי בגילה, בחוסר ניסיונה, בכוונותיה. חשבתי שהיא סתם עוד אחת שרצתה לסדר לעצמה ג'וב. כשהכריזה - חמש דקות אחרי השבעתה לכנסת - ש"אני לא פוסלת לשבת בממשלה עם נתניהו", כבר קפצו לי כל הפיוזים. כאילו, הלו, הרגע הגעת, חכי שניה.
יש איזה משפט שעורך אלמותי אמר לי פעם: "לא הורגים ג'וק עם אף-16", כלומר – יש להתאים את אופי הביקורת לגודל המבוקר. מאחר שפוליטיקאים נמצאים בראש שרשרת המזון, עפתי על שפיר בכל הכוח.
אבל אז התחילה הקדנציה שלה בכנסת, ושפיר התגלתה כנחושה וממוקדת מטרה: היא ביקשה לגלות לאן הולך הכסף שלנו. בתור חברת ועדת הכספים, היו לה הכלים והיכולת לעשות זאת.
העימותים שלה עם יו"ר ועדת הכספים ניסן סלומיאנסקי, הוכיחו עד כמה הכל רקוב ועקום. שפיר חשפה אינפורמציה שהייתה נסתרת לא רק מהציבור, אלא גם מחברי כנסת מכהנים. מי תיאר לעצמו שיו"ר ועדת הכספים חותם על העברות של מיליונים, על דעת עצמו בלבד? מי ידע שאחרי שהממשלה מאשרת את התקציב, הוא עובר עוד כל כך הרבה שינויים מהותיים שעולים לנו מיליארדים?
התחלתי לעקוב אחרי קמפיין הרשת של שפיר, ולהתוודע למאמציה להשיג שקיפות תקציבית. אני חושבת שבשנה האחרונה, זה היה הריאליטי הכי טוב בסביבה: סרטוני היוטיוב שמציגים את העימותים שלה עם סלומיאנסקי, תוך שהוא מעיף אותה מישיבות הוועדה בכל פעם שאין לו תשובה – הם קאלט ממש. בעיניי זה לא היה מאבק בין שמאל לימין אלא בין קומבינטור ללוחמת צדק, בין הפוליטיקה הישנה והמפוקפקת לפוליטיקה חדשה של תקווה. כן, תתפלאו, גם ימנים רוצים תקווה. גם ימנים רוצים לדעת לאן כל הכסף שלהם הולך.
מדהים איך עד עכשיו אף אחד לא טרח לקרוא את סעיפי התקציב, בטח שלא לבדוק מי בעצם נהנה מכספי המיסים שלנו. רוב הפוליטיקאים כבר כל כך שחוקים ומשועממים - מעבירים את חייהם בין ראיון אצל עמית סגל למוסקה במזנון הכנסת - והנה, פתאום באה עלמה חדורת תחושת שליחות שמתחילה לשאול שאלות. ולסלומיאנסקי אין תשובות.
במיוחד אני זוכרת ראיון אחד אצל עודד בן עמי, שבו נראה סלומיאנסקי המנוסה מגומגם ועייף מול שפיר הצעירה והנמרצת; "איך יכול להיות שאתה מאשר לבד העברה של מאות אלפי שקלים?", היא תהתה באוזניו לגבי מקרה ספציפי, והוא ענה: "איחרתם לישיבה אז התחלתי לבד". וואו, איזה רגע של שפל זה היה. הצטערתי בשביל סלומיאנסקי. הצטערתי בשבילי.
* * *
אנשים שיודעים רק לדבר אף פעם לא עשו עליי רושם, אותי אי אפשר לקנות במילים יפות. לא הייתי מתרגשת מהנאום של שפיר בכנסת, זה שחרך השבוע את הרשת, לולא היו מאחוריו מעשים. הנאום הזה היה חותמת סופית לעשייה פרלמנטרית שראויה לכל שבח. סליחה שפקפקתי בך, סתיו שפיר. הטור ההוא בהחלט לא הגיע לך.
כמובן, מעניין יהיה לראות את שפיר בקואליציה; זה דבר אחד להילחם מהאופוזיציה, ודבר אחר לגמרי לקדם עשייה משמעותית כח"כית או כשרה בממשלה. כמו כן, אני תוהה מה היה קורה אם שפיר הייתה מגלה שכספי הציבור עוברים לעמותות שמאל. הזעם שלה על כך שמיליארדים עוברים בסתר ליהודה ושומרון ולעמותות פרטיות שקשורות לימין - מובן מאליו, אבל האם הייתה זועמת באותה מידה אם היה מתברר שהקרן החדשה, למשל, נהנית מהם? אני רוצה לקוות שכן.
כך או כך, שפיר הוכיחה שזה לא הגיל ולא הניסיון; כדי להיות פרלמנטר מצטיין ומשפיע צריך תשוקה. תשוקה לשנות, לעשות, לתקן.
פוליטית, אני לא מזדהה איתה בכלל. גם אם בסופו של דבר אצביע למחנה הציוני – כידוע, אני עדיין מתלבטת – זה יהיה למרות חברותה של שפיר במפלגה, לא בזכותה. ודווקא משום כך אני אומרת: חבל שבמפלגת השלטון של הימין לא צומחת הנהגה צעירה, מבטיחה ואיכותית שכזאת. הלוואי עלינו סתיו שפיר.