השבוע עשיתי קעקוע של פרפר על הקרסול. פייר, מהמם לי. אין אחד שלא אמר. אז הסתובבתי לי בעבודה - מקועקעת ומוחמאת, מוחמאת ומקועקעת, מעפעפת בתודה לכל עבר, ומסבירה לכל הסקפטיים שהרוסי מדיזנגוף האכיל אותי בכדורי הרגעה לפני שעשה בי כרצונו.
עד שצדיק אחד בסדום הפתיע: "אבל רגע, התורה אוסרת קעקועים! אז איך יכול להיות שעשית?"
אחרי שנתתי לו שתי נקודות על הגילוי וכאפה על שקילקל לי את כל הכיף, הודיתי שאכן, מדובר בגרביונים דקיקים מודפסים.
"מפגרים!", שאגתי בפול ווליום, "איך האמנתם לי? נשמע לכם הגיוני, שדתייה תעשה קעקוע?"
אבל הם, במקום לסתום, רק גיחכו: "נו, בחייך. את הרי לא באמת דתייה".
מי פה שומע רשת ב'?
בגן של בתי מיקה יש ילדה אחת חמודה, שאבא שלה מתהדר בכיפה סרוגה גדולה ותיק צד על הכתף. תשאלו: רגע, מה מיוחד בזה? אז זהו בדיוק, שזה לא מיוחד בכלל; מדובר בגן דתי שבו רוב האבות נראים כמו הסדרניקים לשעבר, ורוב האמהות – כמו בוגרות אולפנה חסודות וצייתניות.
מאחר שהגרדרובה שלי היא הכל חוץ מחסודה וצייתנית, אני לא מרגישה כה שייכת לציבור ההורים, ועל כן לא מתקשרת במיוחד עם רובם; רק זורקת פירורי "בוקר טוב" ו"מי אוסף את השישים-שקל-מתנה-לגננות?", וגם לא שוכחת ליישר את החצאית טיפה למטה לפני שאני פותחת את השער.
אגב, הגן המדובר נמצא בשכונה הקודמת שבה התגוררנו עד לא מזמן, ואחת הסיבות שעזבנו הייתה ההקצנה הדתית של תושביה.
ובכן, גם אותו אבא, שאת שמו אפילו לא ידעתי, נראה לי כמו דתי ממוצע למהדרין. אחד כזה שכשמסתכלים עליו - כאילו יודעים למי הצביע בבחירות, מה דעתו על גל אוחובסקי וחבריו, וכמה קופסאות טונה הוא אורז לטיולים בחו"ל.
אלה אותם דתיים שאומרים "טמבלוויזיה" ו"תשקורת", מקשיבים באוטו לרשת ב' ואוכלים מצות עד חודש תמוז כולל. ברור שהם גם כותבים בצ'קים תאריך עברי כי אנחנו הרי יהודים, לא?
אני מכבדת אותם, אבל גם נרתעת מהם קצת. במילון של החברה הישראלית הם ואני ודאי מופיעים תחת אותו ערך, אבל מבחינתי אנחנו אפילו לא באותו עמוד; בתפיסת עולמי, אני רחוקה מהם שנות אור.
וככה המשכתי לחשוב שאני נאורה וליברלית והם לא, עד שנתקלתי בראיון עם פרופ' רות גביזון בידיעות אחרונות. וקיבלתי שיעור חשוב לחיים.
כהן וגרושה לנצח
פרופ' גביזון הייתה מרואיינת מבוקשת השבוע, בזכות המסמך המהפכני שניסחה בנושא נישואים אזרחיים. מדובר בהצעה דרמטית, היסטורית אפילו, הקוראת לבטל את המונופול של הרבנות ולהנהיג מסגרת של נישואים וגירושים אזרחיים בישראל.
בהצעה מפורטת האג'נדה שלה ושל עמיתיה, המשפטנים פרופ' פנחס שיפמן וד"ר אבישלום וסטרייך. לשיטתם, נוצרה כעת הזדמנות פוליטית נדירה להעביר הצעת חוק שכזו, אם אכן תקום קואליציה בלי חרדים.
השלושה מבקשים, למעשה, להעתיק את טקסי הנישואים הנהוגים בעולם, המשרתים גם את הקהילות היהודיות. כך, המחוקק יחליט מי רשאי להינשא, כאשר כל מי שיעמוד בסטנדרטים – יירשם תחילה במשרד הפנים של המדינה. מי שלא מעוניין בטקס דתי, יוכר כנשוי על ידי המדינה; ומי שרוצה שנישואיו ייחשבו גם מבחינה הלכתית, יוכל להתחתן בטקס רבני, בנוסף.
ההצעה המופלאה הזו, שמבקשת לדלג על הרבנות ולבוא לקראת פסולי חיתון, מסורבות גט, הומואים ולסביות - לא הייתה זרה לי; בימים האחרונים נתקלתי בה בפייסבוק, ברדיו, ובכל מקום בעצם.
אבל כשפתחתי את העיתון, ראיתי לראשונה את תמונותיהם של שותפיה של פרופ' גביזון. ואז התרחב לבי, אורו עיניי, והרגשתי פשוט חתיכת מטומטמת.
התברר לי שלאבא של הילדה מהגן, הדתי הממוצע עם הכיפה הגדולה, קוראים ד"ר אבישלום וסטרייך.
לפחות לפי הראיון ב"ידיעות", התרשמתי שהוא הכי ליברל מבין השלושה; ד"ר וסטרייך - מומחה למשפט עברי ומרצה באוניברסיטה העברית ובמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן - היה היחיד שאמר בפה מלא שבלי קשר להחלטת המחוקק, לדעתו בני זוג חד מיניים צריכים לקבל את הזכויות הממוניות הנובעות מנישואים, כמו ירושה ופנסיה.
"ההצעה שלנו מביאה איתה את חופש הדת והחופש מדת, את הזכות של כולם להינשא ואת ביטול האפליה המגדרית על ידי הרבנות", הוא הסביר בראיון. "אנחנו צופים שלהצעה תהיה השפעת לוואי גם בנושא הגיור: ברגע שתהיה תחרות, הממסד הרבני יתרכך. יהיה להם אינטרס להגמיש את תהליך הגיור, והם ינסו לפתור גם את עניין העגונות".
ובאמת, תארו לכם כמה מדהים זה יכול להיות, אם בעתיד הלא רחוק, לא נצטרך את הרבנות בשביל להתחתן, להתגרש, להתגייר או לנשום. תארו לכם שכהן שיתאהב בגרושה לא ירצה למות מרוב תסכול; שאישה לא תישאר עגונה במשך 12 שנה רק כי בעלה מסרב להתפקסס עם הרבנות; שיהודיה מאוסטרליה שתהיה מעוניינת להתחתן – לא תיאלץ לטוס למולדתה כדי להביא לכבוד הרב את הכתובה המקורית של סבתה מצד אמה, שלושה דורות אחורה.
זה עוד יקרה, בעזרת השם, וגם בעזרת נפתלי בנט ויאיר לפיד, אבל בעיקר בעזרת ד"ר אבישלום וסטרייך וחבריו לדרך.
עם כל הכבוד לחצאיותיי הקצרות
אני עדיין חושבת שיש הבדלים מהותיים ביני לבין האבא עם הכיפה הגדולה מהגן של מיקה, אבל הפעם – מסיבות אחרות. כי אני רק מדברת, והוא גם עושה. אני מקטרת על העולם, והוא מנסה לשנות אותו. אני עומדת מהצד ומסבירה מה לדעתי צריך לקרות, והוא מזיע כדי שהדברים יקרו.
עם כל הכבוד לחצאיותיי הקצרות ולהטפותיי הכה נאורות – העולם שלנו מתפתח וצועד קדימה בזכות אנשים כמוהו. לא כמוני.
ועכשיו אני רק שואלת את עצמי: כמה אנשים פספסתי בגלל דעות קדומות ושיפוט מהיר? וכמה אנשים פספסו אותי?
אני בהחלט לא הדתייה האולטימטיבית, ובכלל, לא רוצה להיכנס לשום מגירה. אבל אם כבר הגדרות, הייתי אומרת שאני דתייה בדרכי. וד"ר וסטרייך, מסתבר, ליברל בדרכו. מניירות חיצוניות יכולות להטעות כל כך.