בחדר קטן ואפלולי, אי שם בתל אביב, בחורה חמודה וירוקת עיניים הוציאה סנדוויץ' מהתיק שלה. היא קילפה ממנו את הנייר, קירבה אותו לפיה, אבל עצרה ממש שנייה לפני הביס.
"מפריע לך?", היא שאלה; אולי קלטה אותי מביטה בה, ותהתה פתאום. "ממש לא", עניתי בנונשלנטיות, כי מה כבר יכולתי לומר? שאני בשוק טוטאלי? שזה הסנדוויץ' הכי מפחיד שראיתי בחיים שלי? שבא לי לברוח מהחדר עכשיו כי זו הפעם הראשונה שאני רואה לחם בפסח, והמראה הזה גורם לי לבחילה קשה, פיזית ממש?
לא יודעת למה הרגשתי ככה; אולי כי באותו רגע, משהו מאוד בסיסי בעולם שלי התערער. חמץ. בפסח. הנה משהו שלא יכולתי לעכל.
אבל לא רציתי להיראות פרימיטיבית בעיניה, אז התמוטטתי לי בשקט בזמן שהיא החלה לטחון בשלווה – יש לי כשרון כזה לשמור פאסון ככה שלבן אדם שמולי לא יהיה שמץ של מושג מה עובר לי בראש - ואחרי דקה או שתיים יצאתי מהחדר להכין לעצמי אספרסו או הפוך או חליטת ציאניד, כבר לא זוכרת.
זה היה לפני יותר מעשור. מאז כבר יצא לי להיתקל בעוד כמה אכלני חמץ בפסח, ואני חייבת להגיד שמסנדוויץ' לסנדוויץ', הזדעזעתי פחות ופחות. אני לגמרי מקבלת את זה שיש כאלה שלא מוכנים לוותר על לחם בחג, מה שאני לא יכולה להבין - זה למה כל כך דחוף לחלקם להשתין עליי בקשת.
גם כן לוחמי צדק
לא יודעת איך זה קרה, אבל משנה לשנה פסח הופך לחג הזה שממש מגניב לאכול בו חמץ - אני צודקת או לא? לפעמים נדמה לי שמבחינתם של חבריי הכופרים – למלא את הפריזר בפיתות בחג המצות זה מאסט אפילו יותר מלפצוח במרתון סרטים ביום כיפור; כאילו מדי שנה באביב הם חוזרים לגיל 16, עוטים סט חצ'קונים וארשת זועפת, ומנסים להרגיז את כל העולם. ילדותי? לא נכחיש זאת.
ובכן, אמרו לי כמה אתם אובססיביים לחמץ כעת, ואומר לכם כמה אתם מגניבים בעיני חבריכם לוחמי הצדק: מילאתם את הפריזר בפיתות, בורקסים ובייגלס? אוקיי, קול; התעקשתם לשבת מחוץ לבית הקפה ולנגב פיתה עם חומוס בפרהסיה בזמן שחרדי בדיוק חולף על פניכם? קול בריבוע, בקרוב תגיעו לסטטוסים מצייצים; ציינתם בפייסבוק שזה עתה נכנסתם למסעדת טוסטים וכעבור שעתיים העליתם סלפי מהמנגל המשפחתי כשאתם תוקעים קבב בפיתה? וואו, שיא המגניבות, בזה הרגע התקבלתם לצוות מפעילי עמוד הפייסבוק של תמר זנדברג.
כמובן שמבחינתם של מנגבי החומוס, מדובר במאבק מנומק בהחלט: "זאת המחאה הקטנה שלי על זה שהמדינה קובעת בשבילי מה לאכול", מנסה חברתי ע' להסביר. ע' סובלת מאלרגיה קשה לדת ולמנהגיה, אם כי בסתר היא לגמרי יכולה לרדת על חבילת מצות עם שוקולד. באביב, ניחשתם נכון, היא אלרגית בעיקר לפסח, על כן היא מעלה בדבקות שלל תמונות של דברי מאפה מעשה ידיה - כאילו שבמלחמה הקשה בין האתאיסטים לשומרי המסורת בארץ, הפוסטים שלה יביאו את השלום המיוחל.
היא כמובן לא היחידה; הפיד שלי מלא בשכמותה. במיוחד אני זוכרת את השחקנית ההיא, שלפני שנתיים סיפרה את סיפורה הכואב על כיסויי החמץ בסופר: "איך מעיזים לאסור עליי לקנות פסטה במשך שבעה ימים?" הזדעקה הגברת – כאילו היא אוכלת משהו חוץ מסלט ירוק - "לקנות מצרכים זו זכותי הדמוקרטית", קבעה ואז פירטה איך באומץ העיפה את הניילונים מהמדפים ותרה אחר השקית המבוקשת כשברקע האחראי קורא לעברה שאסור להם למכור חמץ בימים אלה, ואיך היא התווכחה עם הקופאית במשך רבע שעה ובסוף הגיע המנהל שהסביר לה שאלו הוראות מלמעלה ושידיו כבולות, והיא יצאה משם - מובסת ומותשת וצודקת כל כך. כי כמובן, קשה נורא לקנות פסטה לפני החג, חייבים לבצע את הרכישה בחג עצמו, אחרת איפה האקשן? ומה נעלה לפייסבוק?
בכל פעם אני נדהמת מחדש מלוחמי הצדק האלה, שמתמרדים נגד הכפייה הדתית ולא שמים לב שהאקטיביזם הבוטה שלהם הוא כפייה חילונית במיטבה.
הו, הסנדוויץ'
"אין מה להגיד, את ממש צדקת", גיחכה מישהי כשהעליתי בפניה את הנושא, "הדבר האחרון שהייתי חושבת עלייך זה שמפריע לך לראות לחם בפסח". מה שהיא לא מבינה, זה שדווקא בגלל שבשנים האחרונות העפתי מחיי כל מיני מנהגים דתיים שהפכו מיותרים בעיניי – המעטים שנשארו נעשו בסיסיים וחשובים לי אפילו יותר. איסור חמץ בפסח הוא אחד מהם.
אני לא יכולה להגיד שכל פירור חמץ דוקר לי בלב; בכל זאת אני כבר לא אותה ילדה טובה והמומה מלפני עשר שנים. אבל כל פוסט חמצ-מץ כזה, כל פיתה או לאפה שנתקעת לי בימים אלה מול הפרצוף - מזכירים לי קצת את הסנדוויץ' ההוא. ובכל פעם שמדברים על "פגיעה ברגשות דתיים" אני מבינה ויודעת בדיוק איך זה מרגיש.
אני לא כופה על איש דבר; לא אכפת לי מה אתם עושים או אוכלים או בולעים, שכל אחד יעשה בבית שלו מה שבא לו. יש לי בעיה עם הפומביות הזאת. עם ההתרסה. למה לא להתחשב איפה שאפשר?