זיכרון מספר 1: אני בת שבע, בחוג חלילית. מנגנת עם עוד עשרה ילדים בהרמוניה שמטריפה את דעתי. מדי פעם אני מפסיקה לנשוף ונחה קצת; מי ישים לב?
אני משועממת. בא לי קרמבו. בא לי תותים עם קצת סוכר מעל. בא לי לעלות על השולחן ולצרוח. אני לא מוזיקלית במיוחד, אבל בעת ההיא ילדים הלכו לחוג חלילית מאותה סיבה שזקנים דיברו יידיש; כי ככה זה.
אוטוטו מסתיימת השנה, והמורה שולפת טייפ קטן כדי להקליט אותנו מנגנים, "ובשיעור הבא אחלק לכל אחד מכם קלטת למזכרת", היא מכריזה. מיד אני קופצת: "אני רוצה להתחיל", אבל היא מבהירה: "אין סולו".
כל הילדים מתרגשים, ורק אני מדוכדכת. מה, פשוט לנגן עם כולם? לא כיף. ואז עולה במוחי רעיון; כמה תווים לפני הסוף, אני משתעלת. שיעול קטן אך רב נוכחות. המורה מפסיקה את הנגינה. מתחילים מחדש, אבל אני – ניחשתם נכון - שוב משתעלת. סליחה, המורה, לא יודעת מה יש לי, פתאום מציק לי נורא בגרון. בסשן השלישי היא נכנעת, מנידה את ראשה ומרימה גבותיה כאומרת "זה מה יש".
כשהיא משמיעה לנו את ההקלטה, אין מאושרת ממני. יש סולו.
קורס העצמה אישית לילדים, מישהו?
חליפת הג'ודו תלויה על גופו של ד' כמו עטיפת מרשמלו על סוכריית טופי. הוא מתוק בכל מקרה, אבל זה פשוט לא נראה מתאים. "אין שום קשר בין האריזה למוצר", אני לוחשת לאמא שלו כשהוא מתרחק קצת מהסלון. אלא שהיא ממשיכה להתעקש: "הוא חייב להיות יותר מחוספס, יותר קשוח. זה לטובתו".
אבל ד', ילד מקסים בן שמונה, לא מתחספס ולא מתקשח. הוא מופנם ורגיש מאוד, בוכה בשירים מסוימים והכי אוהב לצייר. "הוא יכול להשתבלל בחדר שלו ולצייר שעות! שעות!", אומרת אמו בעצב מסוים.
אז כבר שנתיים שהיא מנסה להלביש עליו "חוגים של בנים", כמו שהיא קוראת לזה, ומזמינה אליו חברים גם כשבא לו להיות לבד, ועכשיו היא מתכננת לשלוח אותו ל"קורס העצמה אישית לילדים, אני כבר מבררת מחירים", היא מודיעה בחגיגיות.
"הוא יסכים ללכת?", אני שואלת.
"אם לא, אבטיח לו כן ציור חדש", היא עונה.
"מה המטרה של הקורס הזה?"
"לשפר את הביטחון העצמי".
אבל שתינו יודעות שלד' אין שום בעיות של חוסר ביטחון. כולם מחמיאים לו בלי סוף על יצירותיו שתלויות בכל רחבי הבית; הוא יודע שהוא מוכשר, יפה ואהוב.
"אני רוצה שהוא יהיה המסמר של הכיתה", היא מודה לבסוף. "שיפסיק להתבודד כל הזמן עם הציורים שלו, שיבקש להזמין חברים בלי שאצטרך לנדנד לו. אני רוצה שיהיה חברותי ופופולארי, טיפוס של מנהיג כמו אחיו הגדול", היא מפנטזת, ואני קצת מקנאה בה על זה שהיא מאמינה באמת ובתמים שזה אפשרי.
אמא של ד' חושבת שהבן שלה יכול להיות כל דבר. אני חושבת שהבן שלה יכול להיות מי שהוא.
"זכותך לא להאמין בקואצ'ינג", היא אומרת לי, ומצליחה לפספס את כל הפואנטה. אני דווקא מאמינה בעבודה עצמית; לדעתי אנשים יכולים להשתפר מאוד. אבל להשתנות לא.
הצילו, הילד התעלף
אני מושיבה את הילד על כיסא. הוא מסתכל עלינו, ושפתיו מתחילות לרעוד. "אני מתגעגע לאמא", הוא אומר בקול שבור ומיד פורץ בבכי קורע לב.
אחר כך ריקי תגיד לי: "כבר פחדתי שהוא התעלף, עוד שנייה הייתי מזעיקה אמבולנס. למה לקחת אותו ככה על הידיים?"
ובכן, למה לא?
זיכרון שלישי ואחרון: אני בת תשע. יושבת בחדרי, מציירת שער למחברת תורה. לאחר שעתיים ארוכות של בהייה בתקרה, הצלחתי לגבש קונספט: המילה "תורה" תיכתב באלכסון, כשהאות ה' תהיה בעצם הר סיני; מעליה יעמוד משה רבינו עם לוחות הברית, ובשוליים יופיעו פרחים קטנטנים.
אמא שלי מתפעלת מהדף המקושט, אבל בעיניי יצא קטסטרופה. אני תולשת את הדף ומנסה שוב. זה עדיין לא מספיק טוב. מתקנת. תולשת. מתקנת. תולשת. אני כבר עייפה כל כך, אבל עדיין לא מרוצה. זה לא זה, פשוט לא. למה אני כזאת גרועה? חבל שאי אפשר לקבל ציון לפי מספר הטיוטות.
רק כעבור זמן רב, כשחצי מדפי המחברת מקומטים בפח - מתקבלת סוף סוף תוצאה שמניחה את דעתי.
בהפסקה שלפני השיעור, אני ממהרת להוסיף סמיילי חמוד בצד. רגע לפני שהמורה נכנסת לכיתה, אני מחליטה להפוך אותו לפרח קטן. מאז חלפו איזה עשור או שניים. ככה בדיוק אני כותבת טורים.
מה יש עמוק בפנים?
אבל אם מדובר בחברה קרובה שאכפת לי ממנה, אני אומרת לה את דעתי: שתכונות אופי הן לא עיגולים של פלסטלינה. שאפשר לשדרג ולשכלל, אבל לא למחוק או לעצב מחדש.
כן, ברור שגם נסיבות החיים והסביבה שבה גדלנו משפיעים על מי שאנחנו - אבל הם רק מבליטים או מסתירים תכונות קיימות. הכל כבר שם.
עם השנים הבנתי שבעבודת צוות כדאי שארסן את הצורך להתבלט; שתגובות מוגזמות עלולות להבהיל את הסביבה ואולי גם לגרום נזק למערכות יחסים יקרות; שכדי לעמוד בדד ליינים - אני חייבת לשחרר וללמוד להיפרד לשלום מהעבודות שלי.
ובכל זאת אני פרפקציוניסטית פסיכית עד אובססיה, דרמה קווין סוערת, משתעממת מהר ולא יודעת להיטמע בהמון. המינונים השתנו, שריר השליטה העצמית התחזק, אבל הבסיס נשאר.
וד' הוא ילד רך כמרגרינה בעל נפש אמן רגישה ושברירית; מה רע בזה? בעיניי זה נהדר. ייתכן שבעתיד ילמד להיות פחות לבד ויותר ביחד; אולי גם יפסיק לדמוע למשמע כינורות - אבל הוא לעולם לא יהיה מנהיג מחוספס וחברותי, מסמר הערב.
כי ממש כמו צבע העיניים או סוג השיער, גם אופי הוא דבר מולד. אפשר לשים עדשות מגע תכולות או להתמסר לפן מדי בוקר, אבל עמוק בפנים - כל אחד יודע מי הוא.