אומרים שהגברים בוכים בלילה. לא יודעת, השיפוצניק שלי בוכה גם ביום. כבר שלושה שבועות שאני מנהלת איתו מערכת יחסים מורכבת; אני מתפוצצת עליו, הוא מתפוצץ עליי בחזרה, אני שמה לו שלוש סוכרזית בקפה, ואז הוא עושה לי נעים בקרמיקה ואני שוכחת הכל.
אבל בראשון שעבר, העניינים קצת יצאו משליטה; הכל התחיל כשנכנסתי הביתה, ופתאום קלטתי שיש לי רצפה אדומה במטבח.
"מה זה?", שאגתי עליו. "הרובה שקנית", הוא ענה.
"אני קניתי רובה בצבע חום-חמרה, סליחה!"
"מסתבר שבצבע אדום".
"אז למה לא הפסקת את העבודה והתקשרת אליי, למה?"
אני משקיעה באריחים דמויי פרקט שעולים לי כמו כל השיפוץ הזה, ובסוף הוא מארגן לי רצפה ג'ינג'ית; אין, פשוט אין צדק בעולם. אז נבחתי עליו קצת. הוא התחיל להתווכח; אני התפוצצתי עוד יותר; הוא אמר שאני משוגעת ושהוא יוצא לאכול צהריים; פקדתי עליו להביא לי שווארמה ונכנסתי לשירותים לבכות.
לאחר שסיימתי להתאבל על האסון הנורא, החלטתי לעזוב את זה ולהתעסק בדברים קצת יותר חשובים, כמו עיצוב קיר הפלזמה, למשל.
ואז, בדיוק כשעמדתי מול הטלוויזיה בסלון - עם הגב לשיפוצניק כי הייתי ברוגז - וחשבתי לעצמי שטפט שמנת ישתלב פה יופי, ראיתי בחדשות גופות של ילדים סורים בערימות ורציתי להקיא מעצמי.
אין לי חיוג מהיר לאסד, אבל
לפעמים אני תוהה האם אני מסוגלת באמת ובתמים להתעניין בדברים שהם לא אני. כל בעל טור שכותב על חייו האישיים חייב להיות קצת נרקיסיסט; אבל אני שואלת את זה לא רק כעיתונאית, אלא גם סתם בתור אחת ששונאת הפגנות, לא מתנדבת בשום מקום, וכל תרומתה לחברה מסתכמת בכמה הוראות קבע בבנק.
אז בגדול, ברור שאני לא נרקיסיסטית עד כדי כך; הרי יש לי בן זוג וילדים שהם כל עולמי, ובני משפחה וחברים שאני אוהבת - והם כולם מעניינים אותי מאוד, אבל גם נוגעים ישירות לחיים שלי.
השאלה היא האם אני מסוגלת להתעניין באמת במישהו שחייו לא קשורים אליי בשום צורה ואופן? האם אתם מסוגלים?
ולמה זה כל כך נורא, בעצם, אם לבן אדם אכפת רק מעצמו? הרי אגואיזם ואינטרסים הם תמצית הקיום האנושי, מדובר באינסטינקט הישרדותי לכל דבר; יש מצב שאם אבות אבותיי לא היו דואגים בעיקר לתחת שלהם – לא הייתי כאן היום.
ובכל זאת, פתאום לא הבנתי איך אני יכולה להתעצבן בגלל הקרמיקה במטבח, בזמן שלא רחוק מכאן מתרחש רצח עם. איך אני יכולה להתלבט אם לצבוע את החדר של הילדה בוורוד בזוקה או בוורוד עתיק – כשלידי ילדים נטבחים בערימות? לא רק היעדר הפרופורציות מטריד אותי, כמו האדישות הזאת שלי. החיים בבועה.
נכון, אין לי חיוג מהיר לאסד ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע את מעשי הזוועה, אבל מה זה אומר עליי, אם אני מוטרדת מהחיים הקטנים שלי ככה, בזמן שכמה קילומטרים מכאן המוות מכה בלי רחמים?
והאם גם אז, גרמנייה מפונקת שעברה דירה התקוטטה עם השיפוצניק שלה, כשהאחים של סבא שלי נחנקו למוות בזה אחר זה? מן הסתם כן. כוח החיים חזק יותר מהכל. חיים שבעים ומפונקים ומנותקים שכאלה.
אוי, פשוט מזעזע, כל הגופות האלה
לפחות עכשיו אף אחד מאיתנו כבר לא יתהה יותר איך התרחשה השואה. הנה, כמה עשרות שנים אחרי, אנחנו בצד האדיש, כל אחד והסיבה שלו; שמאלנים מטורללים מתנגדים להתערבות צבאית ומעדיפים פתרון "דיפלומטי", ימנים מטורללים לא פחות אומרים שביג דיל, כולה ערבים – "שיהרגו אחד את השני ויחסכו לנו את העבודה". סתומים; זה הרי בדיוק מה שאמרו על היהודים בזמנו. ומה היה קורה אם העולם היה בוחר לדבר עם היטלר במקום להילחם בו? מממ, מעניין.
אבל מה שבאמת לא ייאמן פה, זה שכל האינפורמציה שזורמת בטלוויזיה וברשתות החברתיות – כל תמונות הזוועה והסרטונים הבלתי אפשריים - לא מנצחים את האדישות, להפך. ככל שהזעזוע עמוק יותר, כך הפאסיביות מעמיקה והופכת לעיקרון ממש; כל אחד דואג לעצמו בלבד – כולל מיסטר אובמה, ירום הודו.
מה עדיף להיות – בצד הסובל, או בצד המתאכזר? כשטבח המוני מתרחש ממש מתחת לאף שלכם, אין אופציית ביניים. פיזית, אעדיף להיות זו שבונה בית, מאשר זו שביתה נהרס. אעדיף לקשט חדר מתוק של ילדונת תמימה, מאשר לחטוף כמה מזכרות ולברוח עם פעוטה שראתה יותר מדי. אבל מוסרית - למה זה הופך אותי? אותנו?
ביום כיפור הזה, חשבון הנפש שלי קשור בעיקר לילדים מתים. אני נזכרת עכשיו באיזו ידיעה שראיתי לפני כמה שבועות על אסמה אסד, אשתו של. כשצולמה מחלקת מזון לילדים שהוריהם הופגזו על ידי בעלה, קלטה העדשה צמיד למדידת קלוריות על פרק ידה. מתברר שאסמה הענוגה פצחה בדיאטה חדשה, והסטייליסט שלה כנראה לא עידכן אותה שלחלק אוכל ליתומים עם צמיד שכזה - זה הטעם הרע בהתגלמותו.
"בני עמה מתים, והיא מתעסקת בדיאטות?", זעקו הכותרות. אכן, אדם לא חייב לבצע פשע של ממש כדי להיחשב לאכזר; לפעמים להיות מרוכז בעצמך – זה החטא הכי גדול. סליחה.