אמא שלי מכינה כרוב ממולא – למות. כן, שרה נתניהו, גם אירופאיות יודעות לבשל, במיוחד ההונגריות, אם יורשה לי. הבעיה היא שלא יוצא לי להתפטם אצלה יותר מדי כי באמצע השבוע למי יש זמן, ובסוף השבוע, ובכן, אני שומרת שבת. וגרה במרחק של חצי שעת נסיעה מההורים. אוף.
גם חברתי מ' סבורה שאמא שלה היא המאסטר-שפית הטובה בעולם, אבל אצלה זה יותר קל: מדי שישי בערב היא נוסעת להוריה עם בעלה והילדים, ומשמינה מנחת, וגם מחריימה ומטבוחה ומפרום.
אנחנו לא מדברים כאן על האוכל, כמובן, אלא על האפשרות להתכנס יחד, כל המשפחה, במועד היחיד שהלו"ז השבועי מאפשר. גם האחים של מ' מגיעים לסעודה, עם כל הילדים והגיסות, "זה זמן האיכות שלנו ביחד, מאוד כיף", היא מסכמת. יופי לך, תעלי קילו כל סוף שבוע, הלוואי אמן!
סושי על השטיח של סבתא
קבלו אקסיומה: אין דתי שלא ישן לפחות פעם אחת בחייו על מזרון בסלון של סבתא. ככה זה כשארוחות משפחתיות בשבתות וחגים מחייבות אירוח מלא כולל לינה וארוחת בוקר; ההורים שלנו בדרך כלל לא יכולים להציע לנו ולילדינו צימר קומפלט, מקסימום ספה ממש נוחה בחדר העבודה.
בראש השנה ובליל הסדר העסק מסתבך כשרוצים לחגוג בהרכב משפחתי מלא; דתיים לא יכולים להגיע רק לארוחה ואז להתקפל הביתה, וכך קורה שבדירה אחת נדחסות שתיים-שלוש משפחות, לפעמים יותר. כשהחג מחובר לשבת, כמו שקורה לא פעם, הקומונה הזו אמורה להחזיק מעמד שלושה-ארבעה ימים, וזה מרגיש כמו שזה נשמע; הברוגזים המשפחתיים הכי סבוכים מתחילים שם, מול המראה שמעל הכיור לנטילת ידיים, כשאת מנסה לצחצח שיניים במסדרון כי גיסתך באמבטיה כבר חצי שעה.
לפני כמה שנים, בפסח, חבר פייסבוק שלי העלה תמונה של הילדים שלו, בפיג'מות לבנות, מגולגלים בשקי שינה שחורים על השטיח אצל אמא שלו; המתוקים נראו כערימות סושי טריות, וסחטו לייקים וסמיילים מכל עבר. אותי זה פחות שעשע - כן, זה המצב אצלנו, הדתיים: אי אפשר סתם להיפגש לארוחת שישי כיפית, צריך לארוז את הילדים, לנעול את הבית, לפתוח שוב כי שכחת את הקונסילר - ולצאת להרפתקה בקונספט של טיול שנתי.
מה עושים? פתרון רווח בשכונות וביישובים דתיים הוא לחפש דירה פנויה לשבת, סוג של לסבלט דירות, מה שנקרא. יש שכונות דתיות שבהן מדובר ביוזמה מסודרת: מי שיוצא לשבת מעדכן שדירתו פנויה, וכך משפחה שמגיעה ליישוב לסוף השבוע, יכולה להתארח בה.
אני מודה שהרעיון הזה גורם לי לגירודים קשים בכל הגוף: עם כל הרצון הטוב, אני לא מעוניינת לישון במיטות של זרים, וגם לא רוצה זרים במיטה שלי. כל שנותר לי לעשות, אם כן, זה להמשיך להצטופף.
תיכנסי כבר לאוטו, וניסע
תגידו - אוקיי, מי אמר שלהיות דתי זה נוח? אבל לא על נוחות אני מדברת כאן, יש בדת הרבה דברים לא נוחים שאני סופגת; גם לחכות שלוש שעות בין בשר לחלב זה לא להיט, גם לצום ביום כיפור. ואם כבר נסיעה בשבת וחוסר נוחות, מה דעתכם על זה: אני עוד זוכרת איך בילדותי הייתי צועדת שעות מרמת גן לבית הכנסת מרמורק בתל אביב – לכבוד העליות לתורה של בני הדודים שלי.
איזה עונג שבת היה לי אז, אוהו; כל המתעלפים והמתמוטטים שהולכים בשבתות קילומטרים לרגל אירוע משפחתי כזה או אחר – שיגידו לי אם לזה התכוון המשורר. כן, האיסור לנסוע בשבת בהחלט עלול להוביל לסיטואציות שלא בדיוק מתחרזות עם עונג שבת.
לא מדברים על זה, אבל ההתבודדות הכפויה הזו דווקא ביום הכי משפחתי בשבוע, היא אחת הסיבות לזה שיותר ויותר דתיים הופכים למסורתיים, ומתחילים לנסוע בשבת. אני בכוונה לא אומרת "חוזרים בשאלה", כי בהרבה מקרים מדובר באנשים שהמסורת כן חשובה להם, והם ממשיכים להקפיד על תפילה ועל קידוש. רק שהם רוצים לבלות בחברת אנשים שלאו דווקא גרים ממול.
אז מה יהיה?
יש דתיים שהטור הזה יכאב להם בעיניים, אני יודעת. למה לדון, להרהר, לחשוב – אם אפשר לא? חוץ מזה, נסיעה בשבת נחשבת לטאבו; מקור האיסור הוא בתורה - כשמתניעים את הרכב ומפעילים את מערכת ההצתה, עוברים בין השאר על "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".
אז מה הפתרון? אין לי פתרון. גם לא אתחיל לנסוע בשבת בקרוב; האמונה, ההרגל, ההיגיון - לא יאפשרו לי להיכנס לרכב אחרי הדלקת הנרות. אבל אני כן יכולה להבין את אלה שנוסעים. ואני כן עצבנית על זה שלמרות שהמשפחתיות היא ערך מרכזי בשבת היהודית - חברתי החילונית יכולה לממש אותו הרבה יותר ממני, הדתייה. איזה אבסורד.